במשך דורות, בני המורוי-בואו נשאו עמם את הצלקות של תקופת הגומי בראשית המאה העשרים. חברת האמזונס הפרואנית של חוליו סזאר ארנה דחקה אותם מאדמותיהם המקוריות באגן הפוטומאיו, והשפה, שהייתה פעם חוט השדרה של תרבותם, הלכה והתפוגגה לתוך הספרדית של מערכת החינוך המדינתית. סוילה אוצ'ואה עצמה גדלה מבלי לדעת את לשון אבותיה, אך היא סירבה להשלים עם האובדן הסופי.
היא הקימה את "השנהב האוטונומי מורוי-בואו של סנטרו ארנאל", מקום שבו הלימוד אינו נשען על ספרי לימוד נוקשים אלא על החיים עצמם. הילדים בקהילה לומדים לשיר, לבשל מאכלים מסורתיים ולשוחח בשפת המורוי-בואו תוך כדי עשייה. השנה סיימו 25 תלמידים את המחזור הראשון, ביניהם צעירים כמו אלכס זמברנו ומריה דה חסוס גאטיקה, שהפכו לנושאי הלפיד החדשים של תרבותם.
השינוי הטכנולוגי חדר אל לב היער ככלי שרת למסורת. בעזרת מלגה מ-Conservación Internacional, רכשה אוצ'ואה לוחות סולאריים ומחשב נייד, המאפשרים לתעד ולשמר את הקולות. אך הרגע המכריע ביותר עבורה התרחש בביתה הפרטי: אחד משמונת ילדיה, שבתחילה גילה אדישות גמורה למורשתו, החל לשיר ולדבר בשפת הבואו פשוט מתוך הקשבה למפגשים הקהילתיים.
עבור סוילה אוצ'ואה, השבת השפה היא מעשה של ריפוי קולקטיבי לאחר מאות שנים של דיכוי.
צלילי המנגוארה — כלי הנגינה המסורתי העשוי מגזעי עץ חלולים — נשמעים שוב בין בתי הקהילה, משדרים מסרים למרחקים. עבור אוצ'ואה, כל מילה חדשה בפי הילדים היא ניצחון קטן על השכחה, החזרת השם המקורי "מורוי" — אנשי מקורות המים — אל המקום שבו הוא שייך.