המחקר שערכו פקטור וסאנז ב-20 בתי ספר יסודיים בפיליפינים מצייר תמונה של מסירות אנושית הנאבקת במגבלות המערכת. אף שרוב המורים שנבדקו מחזיקים בניסיון של למעלה משבע שנים במקצוע, רק 12.3% מהם עברו הכשרה ייעודית לחינוך מיוחד. ובכל זאת, בתוך הכיתות שבהן לומדים ילדים עם מוגבלויות פיזיות וקשיים בלמידה, מתרחש שינוי שאינו נשען רק על תקציבים, אלא על נכונותם של מורים לעבוד יחד.
החוקרות גילו כי הגורם המשמעותי ביותר להצלחת השילוב אינו דווקא הציוד היקר או המבנה החדיש, אלא קיומה של תרבות בית-ספרית משתפת. כאשר מורים מתייעצים זה עם זה במסדרונות, חולקים שיטות עבודה ובונים יחד תוכנית לימודים גמישה, החומות של חוסר הביטחון המקצועי מתחילות להיסדק. השיתוף הופך את הקושי האישי למשימה קהילתית.
המסגרת החוקית כבר קיימת; בשנת 2022 נחתם חוק המעגן את החינוך המכיל כזכות יסוד ומחייב הקמת מרכזי משאבים בכל עיר. אך כפי שמראות פקטור וסאנז, החוק הוא רק השלד. הבשר והדם של הרפורמה נמצאים בנכונותם של המורים להתגבר על הרתיעה האישית ועל הסטיגמות החברתיות שעדיין רוחשות בקהילה ומשפיעות על הגישה לילדים עם צרכים מיוחדים.
ההמלצות העולות מהמחקר קוראות להשקעה בתשתיות ובגיוס מומחים, אך בליבה של העבודה עומדת ההבנה הפשוטה: השילוב מתחיל ברגע שבו המורה מחליט שהילד שלפניו אינו נטל, אלא תלמיד מן המניין. זוהי הכרעה מוסרית שקטה, החוזרת על עצמה מדי בוקר בין כתלי הכיתה, כאשר מורה בוחרת להושיט יד במקום להפנות גב.