המרקם האנושי של מיצ'ואקאן אינו מתבטא רק בסטטיסטיקה, אלא בידיים העמלות המביאות אל השוק את כלי הנחושת מסנטה קלרה דל קוברה, את כלי החרס המזוגגים מפאטאמבאן ואת כלי המיתר העדינים מפאראצ'ו. המסורת הזו, ששורשיה נטועים עוד במאה ה-16 כאשר הבישוף ואסקו דה קירוגה חילק את מלאכות היד בין הכפרים השונים, זוכה השנה לעדנה מחודשת. האמנים אינם רק מוכרים; הם השומרים של ידע שעובר בדורות, המגולם בטכניקות ה"מאקה" (לכה) הייחודיות לאזור.
השנה, לראשונה כחלק רשמי מהאירוע, הוקדש מקום מיוחד ל"נושאות ונושאי הבגד" (portadoras y portadores). כעשרים נציגים מקהילות ילידיות וקולקטיבים אפרו-מיצ'ואקניים הציגו את מלבושיהם – מבגדי יום-יום פשוטים ועד לשמלות חג וטקס מורכבות. אין מדובר בתצוגת אופנה, אלא בהצהרה שקטה של זהות, המבקשת להפוך את הבלתי-נראה לנראה לעין בלב המרחב הציבורי.
בין דוכני העץ והנחושת עוברים נציגי קרן FONART הלאומית, הפועלים ישירות מול הקהילות. תפקידם הוא להבטיח כי הכישרון והעמל המושקע בכל כלי וכלי יזכו להכרה הראויה להם, לא רק כפריטי נוי, אלא כפרנסה בכבוד ובמחיר הוגן. כאשר תזמורות כלי הנשיפה האזוריות מתחילות לנגן ברחובות המרכז, והאוויר מתמלא בריח המוכר של עץ מעובד וקרמיקה טרייה, נדמה כי הזמן באורואפן עצר מלכת.
זהו רגע שבו השוק הפתוח, ה"טיאנגיס", הופך למשהו גדול מסך חלקיו המסחריים. זהו המקום שבו האדם והחומר נפגשים, שבו הבגד מספר את סיפורו של הכפר ממנו הגיע, ושבו האומן המושיט כלי חרס לקונה אינו מוסר רק חפץ, אלא חלק מההיסטוריה החיה של עמו.