במשך עשורים, חקלאי תאילנד היו כבולים לשרשרת אספקה עולמית שדרשה מהם לייבא כמעט את כל הדשן הכימי הדרוש להם. כאשר תהפוכות גיאופוליטיות הקפיצו את מחירי האוריאה פי שניים בתוך חודשים ספורים, השדות שהזינו את המדינה הפכו עבור רבים למקור של חובות. הפתרון שהציגו לאוואניץ ועמיתו, פרופ' אקצ'אי דואנגג'אי, אינו מבוסס על טכנולוגיה מורכבת ויקרה, אלא על שיבה אל ההיגיון הבסיסי של הטבע: ניצול של עשרות מיליוני טונות של קש אורז ופסולת קנה סוכר שעד כה הועלו באש.
המחקר שהובילו באוניברסיטאות מהאסראקהאם וראג'אמנגלה הצליח לזקק את הפסולת החקלאית לכדי דשן גרגירי ושיפורי קרקע אורגניים. במקום ענני העשן השחורים המכסים את השמיים בעונות המעבר וגורמים לזיהום אוויר כבד, החקלאים לומדים כעת להשתמש במפעילים ביולוגיים כדי לפרק את הפסולת ולהשיב לאדמה את מה שלקחו ממנה.
המשמעות האמיתית של המפגש במטה המועצה הלאומית למחקר טמונה בנגישות. הציוד שהציג פרופ' לואפונג לוא-נאם מאפשר לקהילות חקלאיות קטנות, כמו זו של פיצ'ט פומסופה ממחוז סי סא קט, להקים יחידות ייצור עצמאיות בשטח. זהו רגע שבו המדע מוותר על הריחוק האקדמי לטובת הידיים המיובלות של העובד. כאשר החקלאי מייצר את הדשן שלו בעצמו משאריות הקציר של אשתקד, הוא אינו רק חוסך בעלויות; הוא קונה מחדש את חירותו הכלכלית מול שוק גלובלי הפכפך.