הצורך בהרחבת השמורה נולד מתוך הצלחה דוחקת. מאז סוף שנות השישים, אז קוצצו שטחי הפארק ב-1,050 הקטרים לטובת גידולים תעשייתיים, הצליחה אוכלוסיית גורילות ההרים להשתקם כנגד כל הסיכויים. כיום חיים ברכס הווירונגה כ-604 פרטים, וזכרי ה"כסוף-גב" השליטים נאלצים להילחם על טריטוריות מצומצמות מדי. חוסר המקום דחק את המשפחות אל מעבר לגבולות השמורה, אל תוך המטעים והשדות, ויצר חיכוך יומיומי בין חיות הבר לחקלאים.
המהלך הנוכחי אינו מסתכם רק בנתינת שטח; הוא מייצג תפיסה חדשה של "שימור מבוסס זכויות". במקום דחיקת התושבים, המדינה והארגונים הפכו אותם לשותפים מלאים בניהול הקרקע. החקלאים בנאביהו ובמוסנזה ויתרו על חלקותיהם מתוך הבנה שהיער הוא עוגן כלכלי ולא רק מכשול. כל מבקר המשלם עבור אישור טרק בעקבות הגורילות תורם ישירות לרווחת הקהילה, בתהליך שהופך את השמירה על הטבע למנוע של צמיחה אנושית.
החוקרים העוקבים אחר הגורילות מזהים כל אחת מהן לפי "טביעת האף" שלה — דפוס ייחודי של קמטים וסימנים מעל הנחיריים, המבדיל ביניהן כפי שטביעת אצבע מבדילה בין בני אדם. כעת, כשהגבולות מתרחבים, הטביעות הללו מתרחקות מהגדרות האנושיות וחוזרות אל עומק הסבך. עבור תושבי האזור, הוויתור על האדמה אינו נתפס כהפסד, אלא כהשקעה בעתיד שבו האדם והחיה אינם נלחמים על כל פיסת קרקע, אלא חולקים את אותו ההר.