ת'קה, קצינת איכות סביבה בכירה בממשלת מלאווי, יודעת כי גורלו של האגם השני בגודלו במדינה מעולם לא היה תלוי רק בגשמים. האגם הזה, שאין לו מוצא אל הים ומימיו מלוחים מטבעם, נושם יחד עם האנשים החיים על גדותיו. כאשר המים נסוגו בבצורות הקשות של השנים האחרונות, הציפורים נעלמו והדייגים נותרו עם רשתות ריקות על אדמה חרבה.
השינוי המשמעותי ביותר לא הגיע מהחלטות ממשלתיות רחוקות, אלא מתוך הקהילות עצמן. כ-1,300 אגודות של ציידי ציפורים, שבעבר התפרנסו מציד ללא הבחנה, החליטו להטיל על עצמן מגבלות מחמירות. הם הבינו כי ללא ריסון עצמי, לא יישאר דבר לצוד. הם הפכו מציידים לשומרים, כשהם משלבים את חוכמת הדורות עם עקרונות השימור המודרניים כדי להגן על נתיבי הנדידה של מאות אלפי עופות מים.
במרכז המאמץ הזה עמדו הנשים של אגן הצ'ילווה. הן הובילו את אסטרטגיות ההסתגלות, משתילת יערות על גדות הנהרות המזינים את האגם ועד לאימוץ שיטות חקלאות שאינן שואבות את כוחה של האדמה. הפרויקט, שזכה לתמיכה בינלאומית, לא הסתפק בשיקום הטבע; הוא העניק למשפחות כלים לעמוד מול הבצורת הבאה, עם מערכות התרעה מוקדמת ודרכי פרנסה חלופיות כמו גידול דבורים.
היום, הדייגים שוב מחליקים על המים הרדודים בתוך סירות ה"בואטו" — קאנו עץ צרים ושטוחי קרקעית המגולפים מגזע עץ אחד. השקט על האגם מופר רק על ידי משק כנפי הציפורים וקולות המים המכים בדופן העץ. זוהי עדות חרישית לכך שכאשר קהילה בוחרת באחריות על פני ניצול, גם האדמה היבשה ביותר יכולה לשוב ולהוריק.