ד"ר פרנסיס קאסוג'ה עמד בראש צוות החוקרים שביקש לבחון האם ניתן להעביר את כובד המשקל מהמרכזים הרפואיים העמוסים אל לב השכונות. במחקר שבו השתתפו 14 מרכזים רפואיים באוגנדה ובטנזניה, חולקו המטופלים לקבוצות קטנות שלמדו לנהל יחד את הטיפול ב-HIV, בסוכרת וביתר לחץ דם. במקום שכל חולה יקדיש ימי עבודה שלמים לנסיעות מתישות וימתין שעות ארוכות במסדרונות, הטיפול הפך למפגש אנושי קרוב.
השיטה נולדה במקור מתוך חוכמתם הפשוטה של חולים במחוז טטה במוזמביק, שביקשו לחסוך בהוצאות הנסיעה. מה שהחל כיוזמה לא רשמית של שכנים המאגדים את כספם כדי לשלוח נציג אחד שיביא תרופות לכולם, הפך תחת ידיו של קאסוג'ה ושותפיו למערך רפואי מדויק. עובדי בריאות קהילתיים צוידו במכשירי מדידה ניידים ובפרוטוקולים לשמירה על שרשרת קירור לאינסולין גם בכפרים ללא חשמל סדיר.
הממצאים שפורסמו בכתב העת The Lancet מראים כי המודל הקהילתי הצליח לשמור על רמת טיפול גבוהה בקרב חולי סוכרת ויתר לחץ דם, מבלי לפגוע במעקב אחר חולי HIV. הנציגים שנבחרו על ידי הקבוצות אספו אספקה רפואית ל-30 עד 90 ימים עבור כל חבריהם, ובכך הסירו את המחסום הכלכלי הגבוה ביותר המפריד בין אדם לבריאותו.
המערכת שנולדה כדי לחסוך בדמי נסיעה הפכה למודל של כבוד הדדי שבו השכנות היא המרפא החזק ביותר.
זהו רגע שבו הרפואה המודרנית משתחווה בפני התושייה האנושית הפשוטה. ד"ר קאסוג'ה וחבריו הוכיחו כי כאשר מעניקים לאנשים את הכלים ואת האחריות, הקהילה אינה זקוקה עוד למרפאות מרוחקות כדי להבטיח את חייהם של חבריה.