במשך עשורים, ילדים עם מוגבלויות באמריקה הלטינית נדחקו למרכזים מבודדים, הרחק מעיניהם של בני גילם. השינוי המבני החל להתגבש בפרגוואי עם חקיקת חוק 5136, שדרש ממוסדות החינוך להתאים את תכניות הלימוד והתשתיות לכל תלמיד, ללא תשלום נוסף. אך החוק לבדו לא יכול היה לסלול את הדרכים הלא סלולות של אזור הגראן צ'אקו או להרחיב את פתחי הדלתות הצרים בבתי הספר הכפריים. נדרשה תנועה אנושית שתעניק למסגרת המשפטית את פעימת הלב שלה.
הקונגרס האיברו-אמריקאי הראשון לחינוך מכיל סימן את המעבר מגישה של "צרכים מיוחדים" לתפיסה של זכויות אדם בסיסיות. המפגשים, שהוכנו בקפידה בסדנאות לאומיות ברחבי היבשת לפני שהתנקזו לאסונסיון, איחדו מחנכים, חוקרים ומשפחות סביב שולחן אחד. המטרה אינה רק הנגשה פיזית, אלא שינוי עומק בתרבות הבית-ספרית.
הפרקטיקה של ההכלה מקבלת כאן ביטוי מוחשי: ספרי הלימוד מותאמים לא רק לצרכים פדגוגיים שונים, אלא גם לשתי השפות הרשמיות של המדינה, ספרדית וגוארני. זוהי הכרה בכך שחסימת דרכו של ילד אל דעת אינה נובעת ממגבלותיו שלו, אלא מהמחסומים שהחברה הציבה סביבו.
בחדרים הללו, הביורוקרטיה נסוגה בפני המפגש האנושי. כאשר תלמיד מתאר בפני מקבלי ההחלטות את המסלול שהוא עובר מדי בוקר אל הכיתה, המערכת מפסיקה להיות מנגנון קר והופכת לקהילה. זהו רגע של פיקחון שבו החברה מבינה כי כל כיסא ריק בכיתה אינו רק נתון סטטיסטי, אלא ויתור על עולם מלא שזכותו לקחת חלק בסיפור המשותף.