במרכז המפגש עמדו האורגים מבוקו ומקוטפאד. הם הביאו איתם לא רק בדים, אלא מסורת של סבלנות קיצונית. האורגים מקוטפאד, למשל, הציגו את השימוש בשורש פואת הצבעים להפקת גוונים אדומים-חומים; תהליך זה דורש בין 15 ל-30 ימים של עבודה קפדנית, הכוללת שימוש בשמן קיק, אפר עץ ודשן פרות, רק כדי להכין את החוט לצביעה. כאן, בין כתלי המבנה ההיסטורי, הוסרו המתווכים שבדך כלל מפרידים בין הכפר לכרך, והאומנים זכו לדבר בשמם.
האורגים מאזור קאמרופ הציגו את משי הארי, המכונה "משי השלום". ייחודו טמון במחווה אנושית קטנה: בניגוד לשיטות תעשייתיות, כאן ממתינים שהעש יגיח מהפקעת ויעזוב אותה מרצונו לפני שטווים את הסיבים. זוהי מלאכה שאינה מקדשת את המהירות, אלא את המשכיות החיים.
הבחירה בקאליגהאט כמיקום לאירוע אינה מקרית. במאה ה-19 הייתה השכונה הזו מרכז לאמנות עממית, מקום בו ציירים נודדים יצרו סגנון ייחודי על מגילות נייר. כעת, כשהיזם שרי ויקראם ג'ושי והאומנים דנים בעתיד הטקסטיל, הם אינם מדברים על שימור מוזיאוני של העבר, אלא על כלכלה חיה. במקום שבו הסטודנט והחוקר יכלו לשבת לצד האורג וללמוד את תנועת היד על הנול, נשבר המחיצה המעמדית המפרידה לעיתים קרובות מדי בין היצירה ליוצרה.