פעם, שוניות ה-Ostrea edulis כיסו כחמישית מקרקעית הים הצפוני. הן לא היו רק אוסף של קונכיות, אלא "מהנדסות סביבה" שסיננו את המים ללא הרף והעניקו מחסה לדגים, ספוגים ואנמונות ים. אך המאה ה-19 הביאה עמה את ספינות הקיטור ואת דיג המכמורת הדורסני, שגרס את הקרקעית עד שנותר ממנה רק חול חשוף. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הצדפת השטוחה כבר נחשבה לנכחדת פונקציונלית במים הטריטוריאליים של בלגיה.
צוות הביולוגיה הימית של המכון המלכותי בחר לפעול בתוך ה"שטחים האסורים" — אותם אזורים מוגנים סביב טורבינות הרוח שבלב ים, שבהם נאסר הדיג המסחרי לחלוטין. שם, הרחק מרעש המכמורות, הניחו החוקרים את ה"קאלץ'" — שכבת ייצוב העשויה מקונכיות מרוסקות וסלעים, המונעת מהצדפות הצעירות לשקוע אל מותן בתוך החול הטובעני.
המעקב האחרון שבוצע במימי דרום הים הצפוני אישר כי הצדפות לא רק שרדו את החורף, אלא החלו להפריש את הדבק הביולוגי המאפיין אותן ולבנות את גופן על גבי המצע שהוכן עבורן. כל אחת מהן היא כעת יחידת סינון עצמאית, המנקה מאות ליטרים של מים ביום ומכינה את הקרקע לשובם של חיים אחרים אל המדבר התת-ימי.
זוהי התחלה שקטה, הנעשית בעומק המים הרחק מעין הציבור, אך עבור החוקרים בבריסל המביטים בצדפות הצעירות הנצמדות אל הסלע, מדובר בהוכחה כי הטבע מסוגל לשקם את עצמו אם רק נעניק לו פיסת קרקע יציבה והגנה מהסערות שיצרנו במו ידינו.