במפגש שנערך בעיירה מטטי, התאספו צעירים משישה יישובים שונים, בהובלת קהילת בלסה אחואה ווגאדיקראה, כדי ללמוד את מלאכת השימור של אחד היצורים המפוארים והמאוימים ביותר ביבשת. ה**ארה הירוקה הגדולה** היא ציפור של ניגודים: גופה חסון וצבעוני, אך היא חסרת אונים מול היעלמותם של העצים העתיקים. בניגוד לציפורים אחרות, הארה אינה מסוגלת לחצוב לעצמה קן; היא תלויה לחלוטין בחללים טבעיים שנוצרים בגזעיהם של עצים זקנים מאוד, כאלה ששרדו עשורים רבים ביער.
כדי להתגבר על המחסור באתרים טבעיים, הצעירים הוכשרו בטכניקות חבלים מקצועיות. הם מטפסים אל צמרות העצים כדי להתקין תיבות קינון מלאכותיות — גלילי פלסטיק גדולים המקובעים בגובה רב — המעניקים לציפורים מקום בטוח להטיל בו את ביציהן. הפעולה הזו דורשת דיוק פיזי וקור רוח, אך היא רק חלק אחד מהמשימה. הצעירים הופכים למנטרים מדעיים, המתעדים כל תצפית וכל תנועה, ומייצרים נתונים מקומיים שאיש מלבדם אינו יכול לאסוף ביעילות כזו.
על פני עורה החשוף של הארה, סביב עיניה, משתרגים קווים דקים של נוצות כהות. דפוסים אלו ייחודיים לכל ציפור וציפור, מעין טביעת אצבע שמאפשרת לשומרי היער לזהות את הפרטים החוזרים אל הקינים שנה אחר שנה. הקשר בין האמברא לציפור אינו רק אקולוגי אלא טריטוריאלי; ההכרה המשפטית בזכויותיהם על הקרקע, שהושגה כבר בשנות השמונים, מעניקה להם את הסמכות המוסרית והחוקית להגן על היער מפני כריתה בלתי חוקית שנועדה לספק את הביקוש לעץ ה**שקד ההררי** — מקור המזון העיקרי של הארה.
כאשר נשמעת הקריאה "Viene la verde!" (הנה באה הירוקה!) בשולי הכפר לה מראה, המנטרים הצעירים יודעים שהמאמץ נושא פרי. זוהי הכרזה על שיבתה של הציפור אל קצה היער, סימן לכך שהידע המודרני והמסורת העתיקה מצאו שפה משותפת תחת צמרות העצים. היכולת של קהילה מקומית לקחת אחריות על הישרדותו של מין הנמצא על סף הכחדה היא עדות לכך שהפתרונות הגדולים ביותר מתחילים לעיתים בטיפוס עיקש על עץ אחד בודד.