כשהחל את דרכו בשמורת לווה (Lewa) בשנת 1995, מערכות הקשר היו פשוטות, כמעט פרימיטיביות. מכשירי רדיו אנלוגיים ויומני עבודה בכתב יד היו הכלים היחידים שעמדו לרשות השומרים במאבקם נגד ציידים בלתי חוקיים. טנואי, שהבין כי הגנה על בעלי חיים דורשת דיוק של שען, הוביל את המעבר של השמורה למערכות דיגיטליות מתקדמות. הוא לא ראה בטכנולוגיה מטרה, אלא שפה — דרך לחבר בין תנועת הקרנפים, מיקומם של הפקחים והמרחב העצום של 62,000 האקרים עליהם הופקד.
חבריו מספרים כי גאונותו הייתה שקטה. הוא לא הסתפק בניהול חדר המבצעים; הוא היה מורה שנדד בין שמורות ברחבי אפריקה, מעביר את הידע שלו לצוותים אחרים. עבורו, השומרים לא היו רק עובדים, אלא משפחה שנבנתה מתוך אחריות משותפת. בשיחותיו עם ג'ס לפקורט, מנהל פרויקט EarthRanger, ניכרה תמיד אותה סקרנות עמוקה לטבע, זו שאפשרה לו לזהות ציפור נדירה לפי ציוץ חלוף או לעקוב אחר עקבותיו של קרנף שחור באדמה היבשה.
מורשתו של טנואי נמתחת מעבר לגבולות הפיזיים של השמורה. תחת פיקוחו, הוסרו הגדרות שהפרידו בין לווה לשמורת בוראנה הסמוכה, מהלך שיצר מסדרון נדידה רציף ובטוח לחיות הבר. הוא הבין ששימור אמיתי אינו יכול להתקיים מאחורי חומות, אלא חייב לצמוח מתוך הקהילה המקומית.
בסוף מרץ, בעמק הריפט, הובא טנואי למנוחות. האנשים שעבדו לצדו, אלו שלמדו ממנו כיצד להקשיב לרחשי הלילה של הסוואנה, נפרדו מאדם שהצליח לשלב בין קור רוח של קצין קשר לבין לב שלא הפסיק להתרגש למראה אריה המטפס על עץ. הוא לא רק בנה מערכות הגנה; הוא נטע בלב שותפיו את הידיעה שכל חיה בשטח היא עולם ומלואו שיש להגן עליו בנחישות, אך גם בענווה.