הסיפור של שוניות אלו החל הרבה לפני המיזם הנוכחי. בשנת 1917, הביולוג אלפרד גולדסבורו מאייר מתח חבל משובץ במשקולות עופרת על פני השונית בנמל פאגו פאגו, ויצר את קו הניטור הרציף העתיק ביותר בעולם. מאז, השונית עברה תהפוכות: היא כמעט נמחקה בשל שפכים תעשייתיים של מפעלי שימורי טונה באמצע המאה העשרים, אך התאוששה באורח פלא לאחר שהצינורות הורחקו אל לב ים בשנת 1992. כיום, אותה שונית משמשת כמעבדה חיה להבנת חוסן ביולוגי.
המיזם החדש, שבו שותפים מוסדות כמו אוניברסיטת הוואי ואוניברסיטת אולד דומיניון, מתמקד בזנים ייחודיים של אלמוגים כגון Acropora hyacinthus. בלגונות הרדודות של האי אופו, אלמוגים אלו שורדים בטמפרטורות שמגיעות לעתים ל-35 מעלות צלזיוס בזמן שפל — תנאים שהיו גורמים למותם של אלמוגים כמעט בכל מקום אחר על פני כדור הארץ.
העבודה בשטח אינה נשענת רק על מעבדות רחוקות, אלא על האנשים שחיים לצד השונית. מנהיגי הכפרים המקומיים פועלים כשותפים פעילים, כשהם רותמים את הסטודנטים המקומיים — הדור הבא של מנהלי משאבי הטבע — למלאכת השיקום המעשית. המדענים, ביניהם הביולוג דניאל בארשיס, חוקרים את המטען הגנטי המאפשר לאותם אלמוגים לייצר חלבונים פלואורסצנטיים המשמשים כמעין מסנן קרינה טבעי תחת השמש הקוונית העזה.
הדיוק המדעי והמסירות האנושית נפגשים כאן בנקודה שבה כל שבר אלמוג מקבל הזדמנות שנייה. המעבר ממחקר תיאורטי לשתילה פיזית בשטח מסמן שלב חדש שבו הקהילה המקומית לוקחת על עצמה את האחריות לגורל המערכת האקולוגית שלה, מצוידת בידע שהצטבר במשך יותר ממאה שנים.