במקום להפקיד את המשימה בידי חברות קבלניות גדולות, בחרו רשויות השימור לפנות אל הלב הפועם של וייטנאם: אל הנגרים והנפחים מהכפרים הסמוכים לבירה. אומני הכפר נגו-סה, המפורסם ביציקות הברונזה שלו, ואומני סון-דונג, שגילוף העץ הוא עבורם שפת אם, הם שהקימו מחדש את המגדלים. הם לא נזקקו לתרשימים תעשייתיים; התוכניות האדריכליות של ימי שושלת לי טבועות בזיכרון השרירים שלהם, מועברות מאב לבן מזה מאות שנים.
המצודה, שהוקמה עוד בשנת 1010 והיוותה את המרכז הפוליטי של האזור במשך שלוש עשרה מאות, איבדה את מרבית מבני העץ והלבנים שלה בסוף המאה ה-19, תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי. מה שהיה פעם סמל לעוצמה ריבונית הפך למחסנים ובתי מרקחת. רק בשנת 2002, במהלך חפירות להקמת בניין הפרלמנט, נחשפו מחדש היסודות העתיקים תחת שכבות של אדמה ושכחה.
המרקם המחוספס של הפעמון החדש, שנוצק בטכניקות מסורתיות, נושא עליו את חותם היד האנושית. זהו ניצחון קטן של המלאכה המקומית על פני השימור המוזיאוני המנוכר. כאשר הפעמון והתוף ניצבים כעת זה לצד זה על קו הרקיע של האתר, הם אינם רק העתקים של עבר מפואר, אלא עדות חיה לכך שהידע שנדרש כדי לבנותם מעולם לא נעלם.
העברת המבנים לידי המרכז לשימור המורשת מסמנת את סיומו של פרויקט שבו הקהילה עצמה בנתה מחדש את ההיסטוריה שלה. בתוך המולת האנוי המודרנית, מגדל הפעמון עומד כעת דומם, מחכה לרגע שבו צלילו יזכיר לתושבים את עומק השורשים המונחים מתחת לרגליהם.