הדרך אל האולם הזה ארוכה יותר ממה שנדמה. בואה יושבת במערב האי ואנואה לוו, ומי שיוצא ממנה אל הבירה עובר תחילה במעבורת מנאבואוואלו לנאטובי ואחר כך כשעתיים באוטובוס. זו פרובינציה של טארו, קאווה ואננס — חקלאות שאיננה מושג תיאורטי אלא מה שנמצא בחוץ, מעבר לדלת.
סלה כבר החזיק תואר ראשון בחקלאות. יותר מעשר שנים לימד את המקצוע, ואחר כך עבר לעבוד בארגון לא־ממשלתי בתחום שימור הסביבה ומשאבי הטבע. את התואר השני השלים בשלוש שנים, בלי לעזוב את העבודה ובלי לעזוב את הבית. כשנשאל איך, הוא הפנה את התשובה אל משפחתו: בלי התמיכה שלהם, אמר, זה לא היה קורה.
המטרה המדויקת בכך שילדיי באו לכאן היום היא שיראו את רמת ההשכלה הזאת, ושזה ידריך אותם באיזה מסלול לבחור — במיוחד בזמנים הקשים שאנחנו מתמודדים איתם.
יש דבר־מה מדויק באופן שבו סלה ניסח את זה. הוא לא דיבר על גאווה ולא על הישג. הוא דיבר על הדרכה — על כך שילד שראה את אביו במקום כזה יודע אחר כך שהמקום קיים. ההשכלה החקלאית באזור מתנהלת ממילא במרחקים: מסלול הלימוד עצמו מנוהל מקמפוס באלאפואה שבסמואה, כאלף מאה וחמישים קילומטרים מסובה.
הטקס נגמר, האולם התרוקן, והמשפחה יצאה החוצה. מה שנשאר הוא מה שראו שלושה ילדים מבואה ביום אחד בספטמבר.