כאשר הגיעה ג'נסיס אלארקון גומז אל הדלתא בשנת 2016, המקום נראה כזיכרון רחוק של נהר. אדמה סדוקה וצמחייה פולשנית חנקו את גדות הנהר שבעבר היה נתיב שיט סואן לספינות קיטור. כמהנדסת אזרחית, אלארקון גומז לא הביטה בנהר רק כמקור מים, אלא כמערכת חיה הזקוקה לסדר ולתנועה. כיום, כמנהלת השיקום בארגון Restauremos El Colorado, היא מנצחת על צוות רב-תחומי שמתכנן ערוגות שיקום, מנטר את חזרת בעלי החיים ומנהל מערכות השקיה מורכבות המעניקות חיים לעצי הצפצפה, הערבה והפלו ורדה.
הטכניקה שבה היא משתמשת שואבת השראה מהטבע עצמו. במקום להילחם בנהר, הצוות מבצע הצפות מבוקרות המחקות את תנועת העיקולים הטבעית של הקולורדו. אלארקון גומז מתארת זאת כעבודה ב"הרמוניה עם הטבע" — הסטת המים המועטים הזמינים אל האזורים הפגיעים ביותר כדי לאפשר למערכת האקולוגית להשתקם בכוחות עצמה.
השינוי באל צ'אוסי אינו רק חזותי. המהנדסת וצוותה תיעדו את חזרתם של בונים שבנו את סכריהם בתעלות, שונרים המשחרים לטרף בין העצים, וסנאי קרקע המאכלסים את הגדות. הצלחה זו נשענת על שיתוף פעולה חוצה גבולות; פרוטוקול 319 ופרוטוקול 323, הסכמים היסטוריים בין ארה"ב למקסיקו, אפשרו הקצאת מים סביבתית שהחייתה את האקוויפרים ואפשרה ליערות הגדות לצמוח מחדש.
משימתה של אלארקון גומז נותרה יומיומית וסיזיפית: ניהול משאב המים היקר והמצומצם ביותר באזור. היא מחלקת את המים בין החלקות השונות בזהירות של רוקח, מוודאת שכל טיפה תגיע למקום שבו תניב את התועלת המקסימלית ליער. במקום שבו עמדו פעם טרקטורים מוגנים בכלובי פלדה כדי לפנות צמחייה סבוכה ומתה, עומדת כעת מהנדסת המביטה בזרעים הלבנים הנושרים מהקנופי, ויודעת שהמדבר הפסיק לסגת.