במהלך אירועי "Esencia Artesana", הפכה הכיכר המרכזית בחיחון לזירה של חילופי דברים שקטים בין ידיים עמלות. אומני האמזונס, שהוזמנו כתרבות האורחת של השנה, הביאו עמם את סיבי דקל הצ'מבירה ואת צבעי ה"הואיטו" הטבעיים, המופקים מקליפות עצים. מולם ניצבו האומנים האסטוריאנים, המורגלים בגילוף עץ הערמונים ליצירת נעלי ה"מדרניאס" הכבדות המיועדות לבוץ ולהרים.
המרחק הגיאוגרפי הצטמצם לכדי שיחה על חומר וצורה. בני השיפיבו-קוניבו הציגו את דגמי ה"קנה" הגיאומטריים שלהם, המצוירים על בדים ללא צורך במדידה או בשרטוט מוקדם, תוך שהם מסבירים למבקרים המקומיים כיצד הקווים הללו מתרגמים מוזיקה וחזיונות למבנה חזותי. לא היה זה רק מופע של מיומנות, אלא ניסיון למצוא שפה משותפת בין מי שמעבדים את אבן הג'ט השחורה מהרי ספרד לבין מי שיוצרים כלים מחומר הנסחף בשיטפונות האמזונס.
המיזם, שזכה לשם "אורגים תרבות", לא נותר רק בתחומי העיר הגדולה. האומנים נדדו בין בתי ספר ומרחבים קהילתיים באזורים כפריים, שם הזיקה לאדמה ולמלאכת הידיים עדיין נוכחת בחיי היומיום. עבור התלמידים הצעירים באסטוריאס, המפגש עם אומנית פרואנית המשתמשת בשרף עצים כציפוי עמיד למים לקערות החימר שלה, היה שיעור בכימיה חיה ובהיסטוריה אנושית.
היד אינה זקוקה לשרטוט כשהיא מובלת על ידי דורות של נשים שראו את אותן הצורות בזרם הנהר.
בסיום השבועיים, כשחזרו האומנים אל בתיהם במעלה הנהר, הם הותירו אחריהם יותר מאשר חפצי נוי. הם השאירו תזכורת לכך שבכל מקום בעולם שבו אדם רוכן מעל חומר גלם בסבלנות, מתרחשת אותה פגישה אינטימית בין הרוח לבין החומר. הידע של בני האוואחון, שהוכר על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית, מצא בית זמני בלב התעשייה הישנה של צפון ספרד, והוכיח כי העמל האנושי הוא הגשר היציב ביותר שניתן לבנות.