החוקרים, וביניהם ד"ר מרטין שפר מארגון השימור "פונדסיון ג'וקוטוקו", לא נטעו עצים בשטחים הנטושים. הם בחרו בדרך המאופקת יותר: הגנה על הקרקע והמתנה. הממצאים, שפורסמו בכתב העת Nature, מראים כי הפועלים האמיתיים של השיקום הם בעלי החיים הניידים. העטלפים, הקופים והציפורים אינם רק דיירים ביער המתחדש; הם האדריכלים שלו. במעופם ובשיטוטם הם נושאים עמם זרעים ומאביקים פרחים, טווים מחדש את הרשת הסבוכה של החיים בקצב שאיש לא חזה.
באמצעות ציוד הקלטה ביו-אקוסטי וניתוח דגימות דנ"א סביבתי, עקבו המדענים אחרי יותר מ-10,800 מינים שונים. הם גילו כי בעוד שחיידקי הקרקע והחיפושיות זקוקים לזמן רב יותר כדי להתבסס, עולם החי שמעל פני האדמה חוזר בתוך שנים ספורות. יערות משניים, שפעם נחשבו לצביון נחות של הטבע, מתגלים כעת כעורקי חיים תוססים המסוגלים לרפא את עצמם כמעט לחלוטין.
רגע של חסד נרשם בשמורת קננדה, כאשר החוקרים זיהו בין עלי היער את קרפדת הכיס המקורננת. הדו-חי הנדיר הזה, שנחשב למצוי בסכנת הכחדה חמורה, חזר אל בית הגידול שהשתקם. הוא ישב שם, ירוק ודומם בתוך הלחות המעיקה של הצ'וקו, הוכחה חיה לכך שהטבע אינו זקוק תמיד לתוכניות עבודה אנושיות גדולות; לעיתים הוא זקוק רק למרחב ולשקט.
התגלית הזו הופכת למפת דרכים עבור שטחים נרחבים בעולם. כאשר 60% מהיערות הטרופיים כבר אבדו או ניזוקו, הידיעה שהאדמה שומרת בתוכה את כוח החיות שלה מעניקה משמעות חדשה למושג השימור. אין מדובר רק בהצלת הקיים, אלא ביכולת להעניק ליער את החופש לשוב ולהיות יער.