ד"ר סדראן-פרייס מביטה בזרעים הקטנים לא כאל חומר ביולוגי גרידא, אלא כאל כמוסות של זמן והמשכיות. מחקרה מציב את בנקי הזרעים הקהילתיים בקו החזית מול האקלים המשתנה. עבורה, כל זרע שנאסף בידי ריינג'רים מקומיים הוא הבטחה לביטחון תזונתי. הם נאספים ידנית, בזהירות המקפידה שלא לפגוע במערכת השורשים של הצמח, ואז עוברים תהליכי ייבוש והקפאה בטמפרטורות קיצוניות במתקני ה-Australian PlantBank, שם יוכלו להמתין עשרות שנים לרגע בו האדמה תזדקק להם שוב.
לצדה עומד ג'ייקוב בירץ', חוקר מאוניברסיטת קווינסלנד, שבוחן כיצד דגנים עתיקים כמו עשב הקנגורו יכולים להזין את היבשת המתחממת. עבודתם של השניים אינה מסתכמת באיסוף; היא עוסקת בהבנה עמוקה של מחזורי הטבע. זרעים רבים באוסטרליה עטופים בקליפה קשה כל כך, שרק חום של שריפת יער או ריח העשן יכולים לעורר אותם מתרדמתם ולגרום להם לנבוט.
המחקר של בירץ' וסדראן-פרייס מגשר על הפער שבין טכנולוגיית הקירור המודרנית לבין התג'יווה (tjiwa) — אבן הטחינה השטוחה ששימשה במשך דורות להכנת בצק מדגנים מקומיים. במקום שבו המדע המערבי רואה נתונים, הם רואים קשר חי לאדמה. המענק שקיבלו, בסך 20,000 דולר, נועד להבטיח שהידע הזה לא יישאר רק בקרב זקני הקהילות, אלא יהפוך לכלי עבודה עבור הדור הבא של המדענים.
זהו רגע שבו הידע אינו עובר רק מלמעלה למטה, אלא נאסף מן העפר, מתוך הבנה שחוסנה של האדמה טמון בזיכרון של צמחיה. בפעולתם השקטה, הם מבטיחים כי גם אם השריפות הבאות יגיעו, זרעי העבר כבר מוכנים לנבוט מתוך האפר.