החוקרים דבּוג'יוטי צ'קרבּורטי וסוביק מאיטי לא חיפשו רק פריצת דרך מדעית, אלא פתרון שיוכל להתקיים מחוץ לכותלי המעבדות הממוזגות, במקומות שבהם הדרכים מאובקות והמשאבים דלים. במקום להשתמש בחלבון הסטנדרטי המקובל במערב, הם בודדו גרסה ייחודית של אנזים בשם FnCas9. האנזים הזה, מעין אזמל מנתחים מיקרוסקופי, ניחן בדייקנות המאפשרת לתקן את הפגם הגנטי בתאי הדם מבלי להזדקק לתשתית הטכנולוגית היקרה והמורכבת הנדרשת עבור הטיפולים המקבילים מעבר לים.
הצורך בטיפול מקומי אינו עניין של גאווה לאומית בלבד, אלא של הישרדות. מחלת האנמיה החרמשית, שמעוותת את כדוריות הדם לצורת מגל וגורמת לכאבים עזים ולנזק לאיברים, נפוצה במיוחד בקרב קהילות שבטיות בהודו. במשך דורות, המוטציה הגנטית הזו דווקא העניקה הגנה ביולוגית מפני מחלת המלריה, אך המחיר שגבתה מהחולים היה כבד מנשוא. בעוד שבארה"ב אושרו לאחרונה טיפולים דומים, מחירם מרקיע שחקים ואינו רלוונטי עבור משפחה בכפר נידח במדינת מאדהיה פרדש.
המעבר של הטיפול מניסויים במעבדה אל המרחב הציבורי מסמן שינוי בגישה הרפואית. ממשלת הודו החלה במיזם רחב היקף לסריקת עשרות מיליוני בני אדם ב-17 מדינות שונות, בניסיון למפות את התפשטות המוטציה. עד כה, הטיפול הסטנדרטי במרפאות הכפריות הסתכם בתוספי חומצה פולית ועירויי דם תקופתיים – פתרונות זמניים למצוקה קבועה. כעת, כשהחלבון המופק מחיידק ה-Francisella novicida פועל בתוך המבחנות של צ'קרבּורטי ומאיטי, האפשרות לריפוי מלא הופכת מתיאוריה רחוקה למציאות נגישה.
זהו רגע שבו המדע המודרני ביותר פוגש את האוכלוסיות הוותיקות ביותר. הבחירה להעמיד את קהילות האדיבאסי בראש סדר העדיפויות של הפיתוח הטכנולוגי היא מעשה של צדק מתקן. במקום להמתין לפירורים של טכנולוגיה זרה, הודו בנתה לעצמה כלי המותאם לצרכיה, כזה שמכיר בכך שערכו של אדם אינו נמדד ביכולתו לשלם מיליוני דולרים עבור הזכות לנשום ללא כאב.