האדמה בדרום תוניסיה אינה שותקת; היא מדברת דרך טביעות רגליים של דינוזאורים מתור היורה ושכבות סלע שנחשפו לאורך 250 מיליון שנים. ההכרה של אונסק"ו במרחב ג'בל דאהר כגאופארק העולמי הראשון במדינה, אינה רק עיטור גאוגרפי, אלא ניצחון של תפיסה חברתית. במקום להפוך את האזור לשמורת טבע סגורה, הניהול הופקד בידי האנשים שביתם הוא הסלע — התושבים במושלויות טאטאוין, מדנין וגאבס.
החקלאים והרועים באזור זה, צאצאי הקהילות האמזיגיות, פיתחו לאורך המאות רשת של "קסור" — גורני תבואה מבוצרים שהגנו על יבולי הזיתים והדגן. המבנים הללו, המטפסים על צלעות ההרים כמו כוורות אבן, משמשים היום כעדות ליכולת האנושית להתקיים בהרמוניה עם אקלים צחיח, מבלי להכניע את הטבע אלא על ידי הבנה עמוקה של חוקיו.
השינוי הגדול החל כאשר בעלי אכסניות מקומיים ומובילי דרך החליטו לאחד כוחות. הם הקימו את ארגון הניהול האזורי כדי להבטיח שהתיירות לא תרמוס את דקויות החיים המקומיים, אלא תזין אותם. זוהי בחירה מודעת בשימור שאינו קופא בזמן, אלא מתפתח; הסטודנט המקומי הלומד גאולוגיה והרועה המכיר כל חריץ בסלע פועלים כעת יחד תחת חסות בינלאומית.
כאשר מטייל מניח את כף ידו על קיר הגיר הקריר בבית תת-קרקעי, הוא חש בחיבור הישיר שבין הגיאולוגיה לבין המעשה האנושי. זוהי המהות של הגאופארק: מקום שבו האבנים והאנשים מספרים סיפור אחד, שלם, המלמד אותנו כיצד לשמור על מה שניתן לנו מבטן האדמה.