האסון השקט הזה החל כשרצף של אירועים אקלימיים ומחלות מחק את הטורפים הטבעיים של קיפודי הים. ללא כוכבי הים, שמתו במיליוניהם ממחלה מסתורית, וללא לוטרות הים שניצודו בעבר כמעט עד הכחדה, הפכו הקיפודים לצבא של רעבתנים. בין השנים 2014 ל-2020, צפיפות יערות הקלפ במפרץ צנחה ב-72%. האצות הללו, הנחשבות ל"ריאות של האוקיינוס", הן בית גידול חיוני ומגן טבעי מפני שחיקת חופים, אך מול פלישת הקיפודים הן נותרו חסרות הגנה.
בתוך המים העכורים, הדינמיקה האקולוגית התגלתה במלוא מורכבותה. כאשר הקיפודים מכסים את הקרקעית, הם נכנסים למצב של הרעבה וערכם התזונתי יורד. הלוטרות, שזקוקות לכמות עצומה של קלוריות כדי לשרוד במים הקרים, לומדות להימנע מהם. זהו הרגע שבו ההתערבות האנושית הופכת להכרחית: צוללנים מטעם ארגונים כמו Reef Check California יורדים אל המצולות כדי לדלל את אוכלוסיית הקיפודים באופן ידני, ומפנים מקום לנבגי האצות להשתרש מחדש.
במעבדות של אקווריום מפרץ מונטריי, נעשה ניסיון עדין עוד יותר. לוטרות בוגרות משמשות כ"אמהות פונדקאיות" לגורי לוטרות שנמצאו נטושים, ומלמדות אותם את כישורי הציד הנחוצים להישרדות בטבע. כשהן משוחררות חזרה למפרץ, הלוטרות הללו הופכות לשומרות הסף של המערכת. ברגע שהצוללנים האנושיים מצמצמים את צפיפות הקיפודים והאצות מתחילות לצמוח מחדש, הקיפודים הנותרים ניזונים היטב ומשמינים. רק אז הלוטרות חוזרות לצוד אותם, ובכך נסגר המעגל האקולוגי שנפרם.
בקולומביה הבריטית, התוצאות כבר ניכרות בשטח. נוכחותן של הלוטרות יצרה "אפקט מפל" חיובי, שהוביל להתאוששות מהירה של המערכת כולה. המדענים מדגישים כי לא מדובר בפתרון קסם, אלא בעבודה סיזיפית המשלבת הגנה על מינים, ויסות פעילות אנושית ומלחמה בשינויי האקלים. בין גלי האוקיינוס, היערות השקועים מתחילים לנשום שוב, עלה אחר עלה, בזכות השילוב שבין חדות התער של המדען לבין יצר הקיום של הלוטרה.