במחי יד של פסיקה משפטית קודמת, נגזר על מטאו לעזוב את בית הספר התיכון הרגיל ולעבור למוסד לחינוך מיוחד. ההחלטה התקבלה ללא נוכחותו וללא התייעצות עמו, כאילו מוגבלותו שללה ממנו את קולו שלו. עבור הנער, המעבר הזה לא היה רק שינוי של כתובת, אלא קטיעה של שייכות חברתית שנבנתה בעמל רב. הוא ידע כי תעודת התיכון הרגילה היא המפתח היחיד שיוכל לפתוח עבורו את דלתות התעסוקה והעצמאות בעתיד.
בעזרת ארגונים לזכויות אדם, החליט מטאו להשמיע את קולו. ברגע המכריע של הדיון, הוא פנה לשופט באופן ישיר. הוא לא דיבר על חוקים או על אמנות בינלאומיות, אלא על חיי היומיום שלו — על הצורך להיות חלק מהחברה ועל חשיבות ההמשכיות בלימודיו. השופט, שהקשיב לדבריו, בחר להפוך את החלטתו המקורית. הוא הכיר בכך שלמטאו יש את "היכולת המדורגת", מושג משפטי המעניק לנערים אוטונומיה בהתאם לבגרותם, להחליט היכן ואיך ילמדו.
החלטת בית המשפט להשיב את מטאו לכיתתו נשענת על תשתית משפטית רחבה, אך כוחה האמיתי טמון בהכרה באנושיותו של הפרט. השופט קבע כי מוסדות החינוך אינם יכולים עוד להוות מחסום, אלא עליהם להשתנות כדי להכיל את כלל התלמידים. הפסיקה קבעה תקדים ברור: אין להחליט על עתידו של אדם מבלי לשמוע את דבריו תחילה.
כעת, מטאו יכול לחזור אל הספרים המוכרים ואל רעש המסדרונות של בית הספר ב-9 דה חוליו. הוא חוזר לא כמקרה סעד, אלא כתלמיד מן המניין שזכה להגן על מקומו בעולם. בתוך המאבק המשפטי היבש, התגלה רגע של צדק פשוט, שבו המערכת עברה מניהול תיקים להקשבה לאדם.