גון הגיע אל המוסד האקדמי בקייזרסלאוטרן מהעיר רפאלה שבארגנטינה, מחוז הידוע בצפיפות התעשייתית שלו ובבתי המלאכה לעיבוד מתכת. שם, בין המפעלים המקומיים, למד את יסודות ההנדסה, אך בגרמניה הוא מפעיל את הכישרון הזה למטרה אחרת: גישור על הפער שבין שכלול טכנולוגי לבין חסרון כיס. הפרוטזה שהוא מפתח אינה מסתפקת בתנועה פשוטה; היא קוראת את האותות החשמליים מהשרירים, מעבדת אותם במהירות ומגיבה בהתאם למחוות הטבעיות של המשתמש.
האתגר ההנדסי הניצב בפניו הוא כפול. מצד אחד, עליו להבטיח שהמערכת תהיה בטוחה ויעילה בצריכת האנרגיה שלה, ומצד שני, עליו להשתמש בחומרים ובבקרים זמינים וזולים. זוהי עבודה סיזיפית של ארבעה חודשים ויותר, שבה כל רכיב חשמלי נבחן כדי לוודא שהוא תורם לתיאום המושלם בין החיישן ליחידת הבקרה. כשהמנוע הזעיר משמיע זמזום חרישי בתגובה לפקודה עצבית, נדמה שהמרחק בין הברזל לבשר מצטמצם.
כבר בשנת 1504 בנה האביר הגרמני גץ פון ברליכינגן יד מברזל עם אצבעות הנעות במנגנונים מכניים, אך גון מבקש להעניק למשתמש משהו שמעבר לכוח פיזי. המבט שלו מופנה אל אותם שמונים אחוזים מקטועי הגפיים בעולם שחיים במדינות מתפתחות, עבורם יד רובוטית היא חלום רחוק ויקר. הוא פועל מתוך הבנה שהנדסה במיטבה אינה נמדדת רק בביצועים טכניים, אלא ביכולת שלה להשיב לאדם את כבודו ואת חירות התנועה שלו במחיר הוגן.
עבור גון, השילוב בין תכנות, אלקטרוניקה ומכניקה הוא כלי עבודה בשירותה של שליחות חברתית. במעבדה השקטה, רחוק מבית המלאכה ברפאלה, הוא ממשיך לכייל את החיישנים, מחפש את הנקודה המדויקת שבה הטכנולוגיה מפסיקה להיות חפץ זר והופכת להמשך טבעי של הרוח האנושית.