עמק קילומברו הוא עורק חיים גאוגרפי, אגן ניקוז אדיר המספק כמעט שני שלישים ממימיו של נהר הרופיג'י. אך בעשורים האחרונים, הלחץ של גידולי קנה הסוכר והאורז דחק את העצים וחשף את הקרקע. אזביה פונדוקה הבינה שהתפילה לבדה לא תגן על עתיד הקהילה. היא גייסה את אדמות הדיוקסיה של איפאקארה, לא כדי לבנות עליהן מבני דת, אלא כדי לטעת בהן עתיד שבו העץ והיבול אינם אויבים, אלא שותפים.

השיטה שהיא מקדמת, חקלאות יערנית, מחזירה את העצים אל תוך השדות. החקלאים המקומיים, שרובם מעבדים חלקות קטנות של הקטר אחד או שניים, מגיעים לחלקות ההדגמה כדי לראות במו עיניהם כיצד צמרות העצים שומרות על הלחות בקרקע ומונעות מהגשמים העזים לשטוף את האדמה הטובה.

המחווה של הנזירה אזביה היא פשוטה ונטולת יומרה: היא מחלקת זרעים וידע. יחד עם הנזירה נריסיסה קילנגה ובסיוע קרן חיות הבר האפריקאית (AWF), היא הופכת את המאבק הסביבתי המופשט לפעולה אנושית מוחשית. התוצאה היא נוף חדש שמתהווה בעמק: פסיפס שבו הירוק הכהה של צמרות העצים משתלב בזהב של השדות.

כאשר החקלאים מתאספים בצל העצים החדשים, הם אינם מדברים על סטטיסטיקות של אקלים, אלא על איכות התירס ועל המים שנותרו בבארות גם כשהעונה היבשה מתארכת. בתוך המרחב הזה, בין הכנסייה לשדה, אזביה פונדוקה יצרה מקלט שבו האדם והטבע מוצאים שפה משותפת.