הרי הגהאט המערביים, שרשרת הרים עתיקה הנמתחת לאורך חופה המערבי של הודו, הם אחד האזורים העשירים ביותר בחיים על פני כדור הארץ. אך העושר הזה עומד בפני איום שקט: מינים פולשים כמו Lantana camara ו-Senna spectabilis חונקים את הצמחייה המקומית ומונעים מזרעים טבעיים לנבוט. כאן, בלב שמורת הביוספרה של הנילגירי, פועלים אנשי הקהילות השבטיות לא רק כתושבים, אלא כגננים של הטבע הפראי.
העבודה היא פיזית וסיזיפית. חברי הארגון Forest First Samithi עוקרים את הצמחים הזרים ומקימים משתלות המבוססות על ידע מסורתי. הם אוספים זרעים של עצי יער מקומיים, מגדלים אותם בתנאים מבוקרים ושותלים אותם מחדש בקרחות יער פגועות. עבור הקהילות הללו, השמירה על היער אינה אידיאולוגיה מופשטת אלא המשך ישיר של זהותם; שמו של שבט הקאטונאיאקאן עצמו פירושו בשפה המקומית "מלכי הג'ונגל".
המאמץ הזה זוכה לגיבוי משפטי בזכות חוק זכויות היער של הודו, המכיר בזכותן ההיסטורית של הקהילות לנהל את אדמותיהן. השילוב בין החוק היבש לידע החי של השבטים יוצר חסם נגד בירוא יערות. בזמן שהם אוספים דבש בר וקליפות עצים למרפא, הם משמשים כעיניים וכאוזניים של היער, מדווחים על פלישות ומבטיחים שהמערכת האקולוגית תישאר רציפה עבור הפילים והנמרים שחולקים איתם את המרחב.
כאשר הגשמים של המונסון הדרום-מערבי מטיחים באדמת ההר, הנבטים הצעירים שנשתלו על ידי אנשי הפאנייה והקאטונאיאקאן כבר חזקים מספיק כדי להחזיק את הקרקע. זהו מעשה של תיקון שקט, הנעשה הרחק מאור הזרקורים, שבו האדם אינו עוד כובש של הטבע, אלא השומר המופקד על שלומו.