הוא אחד האחרונים בשושלת חיה של בעלי מלאכה המפעילים סדנאות ביישובים הסמוכים לחורבות העיר העתיקה. בעוד המבקרים חולפים על פני האבנים הדוממות של המקדשים, המפגש הישיר עם האומן מחזיר את הדופק לתרבות שנחשבה לאבודה. הוא מראה להם כיצד האובסידיאן הירוק, המובא מהרי סיירה דה לאס נאבאחאס המרוחקים כחמישים קילומטרים משם, משנה את צבעו לזהב שקוף וזוהר ברגע שאוחזים בו ישירות מול קרני השמש.
העבודה הידנית הזו היא מלאכה של סבלנות קיצונית. ללא כלי עבודה חשמליים, האומן משתמש בחול שוחק כדי להחליק את פני האבן, בדיוק כפי שעשו אבותיו בתקופה שבה העיר הייתה המטרופולין הגדול ביותר ביבשת אמריקה. עבורו, האובסידיאן אינו רק חומר גלם; הוא זיכרון פיזי של עיר שהכילה בשיאה מאות סדנאות דומות, שבהן יוצרו להבים דקים וחדים יותר מאיזמל מנתחים מודרני.
הסיור, המאורגן על ידי המכון הלאומי לאנתרופולוגיה והיסטוריה (INAH), מוביל את המבקרים גם אל ארמון טפאנטיטלה. שם, בין הקירות שנחשפו תחת שדות חקלאיים באמצע המאה הקודמת, שרדו ציורי הקיר המכונים "גן העדן של טלאלוק". הצבעים העזים של הפרסקו, שנוצרו מאדמה ומינרלים, מהדהדים את העבודה הנעשית בסדנה בחוץ. זהו הרצף האנושי שבין המכחול הקדום ליד המלטשת כעת את האבן.
בסיום המפגש, כאשר האומן מניח את אבן השחיקה ומושיט את היצירה המוגמרת למבקרים, המרחק ההיסטורי מצטמצם. לא מדובר עוד באתר ארכיאולוגי דומם, אלא בידע חי העובר מאדם לאדם. היכולת להפוך סלע געשי קשוח לחפץ של יופי עדין נותרה עדות עיקשת להמשכיותה של היצירה האנושית בלב העמק של מקסיקו.