הסיפור של נהר הקלאמת אינו רק סיפור על הנדסה, אלא על ברית אנושית שנרקמה מתוך הכרח וצדק. סמי גנזאו, דייג משבט היורוק, מצא שותף בלתי צפוי בדמותו של קרייג טאקר, מדען שהפך לפעיל סביבתי. יחד הם ניהלו משא ומתן עיקש מול חברות אנרגיה וממשלים, כשהם מציבים דרישה חסרת תקדים: הכרה בזכויות השבטים כשותפים שווי מעמד בקבלת ההחלטות על גורל הנהר.
הזיכרון המר של שנת 2002 ליווה את השניים לאורך כל הדרך. באותו קיץ, שילוב של מפלס מים נמוך וטמפרטורות גבוהות הוביל למותם של עשרות אלפי דגי סלמון, שגופותיהם נערמו על הגדות. המראה הזה הפך לכוח המניע מאחורי המאמץ להסרת הסכרים Iron Gate, Copco No. 1, Copco No. 2 ו-J.C. Boyle. עבור היורוק, הסלמון אינו רק מקור מזון, הוא חלק בלתי נפרד מהזהות ומהקיום הרוחני שלהם.
מלאכת השיקום לא הסתיימה עם פיצוץ הבטון. ברגע שהמאגרים התרוקנו, נחשפו אלפי דונמים של אדמת משקע שהייתה חבויה תחת המים במשך עשורים. צוותים של בני השבטים החלו לזרוע את האדמה החשופה במיליארדי זרעים שנאספו בעמל רב במשך שנים. הם לא רק הרסו מבנים ישנים, אלא רקמו מחדש את המרקם החי של הנהר, ענף אחר ענף, זרע אחר זרע.
הצליל של המים הזורמים בחופשיות דרך אדמת אבותינו הוא הרגע שבו הנהר חזר לנשום.
כיום, כשהנהר זורם שוב במסלולו הטבעי, דגי הסלמון כבר החלו לשוב אל המעלה. הם שוחים נגד הזרם אל מקומות שבהם לא ביקרו דורות של דגים, מובלים על ידי אינסטינקט עתיק שגם חומות הבטון לא הצליחו למחוק. עבור גנזאו וטאקר, הרגע שבו ראו את הסלמון הראשון חוצה את קו הסכר לשעבר היה ההוכחה לכך שגם את העוולות הגדולות ביותר של המאה הקודמת ניתן לתקן בנחישות ובידיים חשופות.