מחוז לה גואחירה אינו דומה ליערות הטרופיים הסבוכים של פנים היבשת. זהו חבל ארץ קשוח וצחיח, שבו הגשם הוא אורח נדיר והשמש מכה ללא רחם בחולות הזהובים. כאן, המנגרובים הם נמוכי קומה, לעיתים בקושי שני מטרים גובהם, אך תפקידם גורלי: הם משמשים כחומת מגן אחרונה מפני רוחות הסחר העזות והסחף של קו החוף. ללא התערבותם של אנשי המקום, משקעי החול היו חוסמים את נתיבי המים, גורמים לאידוי מהיר ומותירים אחריהם רק אדמה חרוכה ממלח שבה שום דבר אינו יכול לצמוח.
המאמץ הנוכחי, שנוהל בתיאום בין ארגון WWF Colombia ורשות הסביבה האזורית Corpoguajira, העביר את האחריות לידיהם של אלו המכירים את האדמה הזו טוב מכולם. ארגוני קהילה כמו "שומרי הסביבה והשלום איימג'ושי" הפכו מנוכחים פסיביים למנהלי הפרויקט בשטח. הם אלו שניקו את עורקי המים החסומים, אספו זרעים וטיפחו משתלות חדשות במקומות כמו מוסיצ'י ו-באהיה הונדיטה.
השיקום אינו מסתכם רק בשתילה. במפגשים שנערכו במתקני הרשות הסביבתית, למדו בני הקהילה את הצדדים המנהליים והטכניים של שימור ארוך טווח. הידע המדעי פגש את המסורת המקומית, ויצר שפה משותפת סביב עצי המנגרוב השחור, המפרישים את עודפי המלח דרך בלוטות מיוחדות בעליהם, עד שהם נראים כמעוטרים בגבישים לבנים ומנצנצים תחת השמש.
כאשר הם מציבים כעת את שלטי הסימון סביב האזורים המשוקמים, אנשי הוואיו אינם מסמנים רק נחלה גיאוגרפית, אלא הכרה מחודשת בתפקידם כשומרי הסף של המערכת האקולוגית. בתוך המים המלוחים, בין הים ליבשה, השורשים החדשים שננטעו בבוץ אינם רק ערובה נגד סחיפת הקרקע, אלא עדות ליכולתו של האדם לתקן את אשר נפרם במו ידיו.