סטיב טאטקו, האחראי על שימור הקרקעות באזור, ראה כיצד הצינורות הללו – שרידים מעשורים של תעשיית עץ אינטנסיבית – הפכו למבוי סתום עבור החיים בנהר. בשיטתיות שקטה, צוותי עבודה הסירו את המכשולים והחליפו אותם בגשרי עץ רחבים או בקשתות פתוחות המדמות את קרקעית הנחל הטבעית. המטרה פשוטה אך כבירה: לאפשר למים לנשום שוב, ולדגים להגיע אל אותן גומחות חצץ נסתרות במעלה הזרם, שם מוטלות הביצים במים הקרירים והעשירים בחמצן.
העבודה ב-100-Mile Wilderness, אזור נידח נטול כבישים סלולים, דרשה דיוק הנדסי בתנאי שטח קשים. כל גשר כזה הוא מעשה של תיקון; הוא אינו רק מבנה מעל מים, אלא השבת זכות התנועה למינים שנמצאים בסכנת הכחדה. דגי הסלמון האטלנטי, העוברים שינוי פיזיולוגי מורכב כדי לנדוד מהאוקיינוס חזרה אל המים המתוקים, תלויים בגישה חופשית אל אותם אגני ניקוז עליונים שנותרו קרירים ומוגנים מהתחממות האקלים.
המועדון האלפיני האפלאצ'י, המציין בקרוב 150 שנות פעילות, פועל כאן מתוך הבנה שהגנה על הטבע אינה יכולה להסתכם רק במניעת מכירה של קרקעות. השיקום הפיזי של הנחלים הוא עדות להחלטה אנושית מודעת: לקחת אחריות על התשתית שהונחה בעבר ולעצב אותה מחדש כך שתשרת את החיים. זהו תיקון של רקמת הטבע, חוט אחר חוט, נחל אחר נחל.
כאשר המים זורמים כעת על פני מצע האבנים הטבעי, ללא המכשול המלאכותי של צינורות הפלדה, הם נושאים איתם את ההבטחה להמשכיות. עבור דגי הסלמון, הדרך אל המעיינות שוב פתוחה.