הטקס מתחיל במזיגת מים לכלי, שעל שמו קרוי המשחק כולו — ה**בוקאלה**. המשתתפות מסירות טבעת זהב, עגיל או צמיד ומניחות אותם בתוך המים הקרירים. בעוד ריח קטורת ה**ג'אווי** מתפשט בחדר, האישה המבוגרת, שומרת החרוזים, מתחילה לדקלם את ה"פאל" — בתי שיר קצרים בערבית אלג'יראית. אלו שירים העוסקים בגעגועים, בבני זוג שנמצאים הרחק מעבר לים או בתקוות לנישואין וליציבות.
לאחר דקלום השיר, ילדה צעירה מתבקשת להושיט את ידה אל תוך הכד המכוסה ולשלוף את אחד התכשיטים. בעלת החפץ שנתפס היא זו שהחרוז שנאמר זה עתה מיועד לה; זהו גורלה המנוסח בשיר, רגע של גילוי פרטי בתוך התקהלות משפחתית חמה.
שורשיה של הבוקאלה נעוצים עמוק ב**קסבה של אלג'יר**, שם התפתח המנהג בתקופת השלטון העות'מאני. לאורך המאות הוא הוכיח גמישות מפתיעה; בזמן מלחמת העצמאות האלג'יראית, השתנו התכנים של שירי הבוקאלה והחלו לעסוק באסירים ובקרובי משפחה בגלות, כשהם הופכים לכלי של נחמה לאומית ואישית גם יחד.
גם בעידן הדיגיטלי, כשהחרוזים מופצים לעתים בקבוצות וואטסאפ או מוקראים בתחנות הרדיו הארציות, המהות נותרה בעינה. זהו רגע שבו נשות הבית עוצרות את שטף היומיום כדי להקשיב לקולן של הדורות הקודמים, מחפשות בין המים לזהב רמז לעתיד לבוא.