במשך כמעט מאה שנה, זרע האוחושטה (Brosimum alicastrum) כמעט ונעלם מן השולחן בסלוודור. לאחר המאורעות הקשים של שנת 1932, כאשר האוכלוסייה הילידית נדחקה לזנוח את לבושה, שפתה ומנהגיה כדי לשרוד, גם הזרע המזין הזה — שהיה עמוד התווך של תזונת המאיה — נותר מונח על קרקע היער, נשכח ובלתי נאסף. אך בנחישות שקטה, נשות הקואופרטיב המקומי החלו לפני למעלה מעשור להשיב את הזרע אל הסלים, כשהן עוברות בין העצים, אוספות את הפירות שנשרו ושוטפות אותם בזהירות.
התהליך דורש סבלנות: את הזרעים מבשלים תחילה באפר עצים, שיטה עתיקה המרככת את הקליפה ומשחררת את ערכיהם התזונתיים, ולאחר מכן מייבשים אותם בשמש וטוחנים לקמח דק. פאבלו אנריקס, יזם קולינרי צעיר, לקח את חומר הגלם הזה והפך אותו ליצירה מודרנית; במטבח שלו, האוחושטה הופכת ללחמי גורמה, למשקאות "אטול" סמיכים ואפילו למילוי עבור ה"פופוסה" המסורתית.
העץ עצמו הוא מופת של עמידות. בעוד יבולים אחרים כמו תירס כורעים תחת חום הבצורת, עצי האוחושטה נותרים ירוקים, מעמיקים שורשים ושומרים על לחות הקרקע. עבור הנשים בProyecto Mana Ojushte, אין זה רק עניין של תזונה; זוהי עבודה של ריפוי תרבותי. בכל פעם שהן טוחנות את הזרעים, הן מחברות מחדש את החוט שנקרע בראשית המאה הקודמת.
בשיאו של הפסטיבל, נערך טקס מסורתי המוקדש לשורשים הילידיים, אך העדות החזקה ביותר להמשכיות אינה נמצאת בטקס אלא בצלחת. היכולת של קהילה להזין את עצמה מתוך היער שלה, מבלי להיות תלויה בשווקים חיצוניים, היא הניצחון השקט של איזלקו. פאבלו אנריקס מביט באורחים הטועמים מהמאפים שלו, ויודע כי הזרע שפעם סימן את העוני והרדיפה, הפך כעת לסמל של ידע שנשמר ועוצמה שחזרה הביתה.