זה היה ב-2018. רוזמה, אם לשלושה ומאמנת כדורעף, פנתה ל-Give Life Alberta, השירות שמלווה תורמים חיים במחוז, ושאלה על תרומת כליה. הצוות סיפר לה שאפשר לתרום גם חלק מהכבד, אבל אם היא רוצה לתרום את שניהם, הכבד חייב לבוא קודם.
ההערכה הרפואית נמשכה כשלושה חודשים. ב-2021 נכנסה לחדר הניתוח בבית החולים של אוניברסיטת אלברטה באדמונטון. חלק מהכבד שלה הושתל בתינוק. היא לא ידעה מי הוא, והוא לא ידע מי היא. ילדיה היו אז בני 11, 9 ו-9. היא שהתה בבית החולים שישה ימים. בימים הראשונים סבלה מבחילות והתקשתה לאכול. בתוך שלושה חודשים חזר הכבד שלה כמעט לגודלו הטבעי.
אחרי הפסקה של שנתיים, כפי שנדרש בין שני הניתוחים, חזרה רוזמה ב-2023 לאותו בית חולים ותרמה כליה. גם את התרומה הזאת נתנה בעילום שם, לאדם זר שהיה מחובר לדיאליזה. היא הקדישה אותה לזכר אמה של חברה קרובה למשפחה, אישה שהייתה אמורה לקבל כליה ומתה לפני שנמצא לה תורם. הפעם שהתה בבית החולים יומיים, ובתוך שבועיים חזרה לפעילות גופנית קלה.
רוזמה סיפרה את סיפורה השבוע, בשבוע המודעות לתרומה מן החיים, כדי שאחרים ישקלו לעשות את מה שעשתה. קסנדרה גרנו, מתאמת תורמים חיים ב-Give Life Alberta, אומרת זאת בפשטות: "אפשר לתרום כליה או חלק מהכבד ולהמשיך לחיות חיים בריאים."
באלברטה כל אדם מגיל 18 יכול לפנות בעצמו להערכה, בלי הפניה מרופא, והתורמים אינם משלמים על הטיפול הרפואי. התורם יכול לבחור אם לתת את האיבר לבן משפחה או לחבר, או לאדם שאת שמו לא ידע לעולם.
רוזמה בחרה פעמיים באפשרות השלישית. איפשהו באלברטה חי היום ילד שלא היה מגיע ליום הולדתו הראשון, ואיפשהו חי אדם שכבר אינו צריך דיאליזה. היא לא פגשה אף אחד מהם.