המרכז הקהילתי שהוקם בקולומביה הבריטית נועד לענות על צורך אנושי בסיסי שנזנח במשך עשורים: הזכות לקבל טיפול מבלי לוותר על הזהות. תחת קורת גג אחת, הטיפול אינו מסתכם רק במרשמים או בבדיקות דם; הוא כולל מרפאים מסורתיים, פיזיותרפיסטים, עובדים סוציאליים ורופאי משפחה הפועלים כצוות מאוחד. לואיס (בראון) מציינת כי הגישה הזו, הרואה באדם שלמות גופנית ונפשית, מעניקה למטופלים תחושת ביטחון שהייתה חסרה להם במערכת הציבורית הרגילה.
השילוב בין העולמות מתבטא בפרטים הקטנים — בדרך שבה איש צוות קהילתי מלווה מטופל בתוך נבכי הבירוקרטיה הרפואית, או בנוכחותם של זקני השבט בחדר הטיפולים. עבור רבים מחברי הקהילה, המרפאה היא המקום הראשון שבו שפתם ומנהגיהם אינם מכשול בדרך להחלמה, אלא כלי עזר חיוני בתהליך הריפוי.
הצורך בשינוי עלה מתוך מציאות קשה שתועדה בדוחות רשמיים, אשר חשפו גילויי גזענות ואפליה שיטתיים במערכת הבריאות של המחוז. הפתרון שהתגבש בלייכווילטך אינו רק שיפור לוגיסטי, אלא הכרה בזכותם של אנשים לנהל את בריאותם בעצמם. כאשר רופא ומרפא מסורתי יושבים יחד כדי לתכנן את הטיפול בחולה, הם בונים גשר מעל תהום של חוסר אמון שנפערה במשך דורות.
כיום, כשהמרכז חוגג את שנתו הראשונה, ההישג הגדול ביותר אינו נמדד רק בסטטיסטיקה של ירידה בביקורים בחדרי מיון. הוא נמצא במבטה של אישה מבוגרת שמרגישה בטוחה מספיק כדי לבקש עזרה, בידיעה שמי שמקבל את פניה מבין לא רק את מחלתה, אלא גם את עולמה.