הוא הבין שחלוקת האדמה לחלקות קטנות ופרטיות, תהליך שהחל בסוף המאה הקודמת בלחץ הרפורמות הממשלתיות, היא גזר דין מוות לא רק לחיות הבר, אלא גם לתרבות המסאי עצמה. במקום שבו האופק היה פעם פתוח, צמחו גדרות מתכת קרות שפצעו את הג'ירפות וקטעו את המארג העדין של הסוואנה. בתנועה של הכרעה אישית, אולה ריייה פנה לשכניו. הוא ביקש מהם לוותר על האשליה של הביטחון שבגידור לטובת עוצמתו של המרחב המשותף.
בשיתוף פעולה עם 64 בעלי קרקעות, הוא ייסד את שמורת נאשולאי — שפירושה בשפת המא הוא "מקום של הרמוניה ואיזון". הם הסירו את הגדרות במו ידיהם, פתחו מחדש מסדרון חיוני הגובל בשמורת המסאי מארה, והשיבו לאדמה את נשימתה. האדמה, שסבלה מרעיית יתר ומהזנחה, החלה להשתקם כמעט מיד ברגע שהמחסומים הפיזיים הוסרו.
השינוי חלחל עמוק אל תוך חיי הקהילה, המונה כיום למעלה מ-6,000 בני אדם. ב"קפה הסיפורים" שהוקם בשמורה, יושבים זקני השבט עם הצעירים ומעבירים להם את הידע האקולוגי שנשמר בזיכרונם, בעוד נשים מקומיות מנהלות פרויקט של מכוורות דבש בין עצי השיטה. במקום להיאבק בטבע, הקהילה אימצה שיטות רעייה מתחדשות עם בקר עמיד ליובש, המאפשר לסוואנה להשתקם גם בעונות שחונות.
היום, במקום שבו נראו בעבר רק גדרות תיל וקרקע חשופה, נעים שוב אלפי גנו בנתיבי הנדידה הגדולים. הפילים חזרו ללדת בנאשולאי, באתר שהיה מקודש להם מדורי דורות, בתוך שקט שנשמר בזכות 19 ריינג'רים מקומיים. המודל של אולה ריייה הוכיח כי כאשר בני אדם בוחרים להפיל את החומות שביניהם, גם האדמה יודעת לרפא את עצמה.