עבור רבים מהמשתתפים, הדרך לניו זילנד לא עברה דרך אזרחות מובטחת, אלא דרך מטעי הפירות והכרמים. במסגרת תוכניות עבודה עונתיות, הגיעו אלפי אנשים מוונואטו ומאיי שלמה כדי להפעיל את המגזר החקלאי של המדינה. בעוד הקהילות הפולינזיות נהנות מנוכחות היסטורית עמוקה ומוכרת, המלנזיים מצאו עצמם לעיתים קרובות בשולי התודעה הציבורית — כוח עבודה חיוני אך כמעט שקוף מבחינה תרבותית. טרייל הבין כי כדי לשמר את הזהות הזו, יש צורך בבמה פיזית, במקום שבו הריקוד והשפה יוכלו להישמע ללא תיווך.
התיאום מול המשלחות הדיפלומטיות והבאת הרכבים מוזיקליים מהאיים הפכו את המגרש בווייטמאטה לצומת דרכים תרבותי. קבוצות קהילתיות הגיעו גם מערים רחוקות כמו כרייסטצ'רץ' וטאורנגה, נושאות עמן מסורות של סיפור סיפורים שעברו מדור לדור. במרכז המדשאה, תחת השמש של אוקלנד, הוכח כי התרבות אינה רק זיכרון של איים רחוקים, אלא כוח חי המעצב מחדש את המרחב העירוני שבו הם חיים כעת.
הפסטיבל, שציין את שנתו השלישית, אינו רק מפגש של פולקלור. עבור טרייל והקהילה, זהו רגע של הגדרה עצמית בתוך סביבה שנוטה לאחד את כל תרבויות האוקיינוס השקט תחת הגדרה אחת. השימוש בשפות קריאוליות כמו Bislama ו-Tok Pisin על הבמה המרכזית העניק תוקף לקיום הייחודי של הדיאספורה הזו, המבקשת להכות שורש בקרקע החדשה מבלי לאבד את קולות הבית.