בלב שכונת אוחון גוזאר ההיסטורית בטשקנט, נקישות הפטיש העדינות של הצורפים מהדהדות תחת כיפותיו של מסגד משופץ מהמאה ה-18. המקום, שהוסב לאחרונה ל"גוזאר של בעלי מלאכה", אינו מוזיאון אלא חלל עבודה חי. סאידזיז אישנחוג'אייב, סגן יו"ר הקרן לפיתוח אמנות ותרבות, מסביר כי המטרה הייתה להפגיש את בעלי המלאכה המנוסים עם הדור הבא, תוך שמירה קפדנית על הלבנים המקוריות ועל מבנה הכיפות המפואר.
לבני הלבנים של המסגד העתיק עדיין שומרות על קרירותן, אך האוויר תחת התקרה המקושתת חמים כעת מנשימתם של אנשים עובדים. שודמונובה, כמו עמיתיה בערים נוקוס ובוכרה, אינה מסתפקת בשחזור העבר; היא מעצבת תכשיטים המשלבים את צבעי הלאום עבור אורחים בינלאומיים, ורואה במלאכת היד כלי לשימור המסורת בעולם משתנה. עבורה, העבודה היא גשר בין הידע המשפחתי לבין הצורך האנושי בדבר מה מוחשי שנוצר ביד אדם.
השינוי הנוכחי נשען על תשתית שהחלה להיבנות עם סיום העידן הסובייטי, כאשר הסדנאות העצמאיות החלו לפעול מחוץ לקואופרטיבים הממשלתיים. המעבר לייצור עצמאי קיבל משנה תוקף בעשור האחרון, עם החלטות הממשלה לפטור את בעלי המלאכה ממסים ולסבסד רכישת חומרי גלם. בערים כמו רישטן, הקדרים עדיין מפיקים את הזיגוג הכחול הייחודי להם משריפת שיחי מדבר, שומרים על סודות מקצועיים שעוברים מדור לדור בתוך המשפחה.
בתוך ה"גוזאר" בטשקנט, המבקרים פוגשים את האמנים פנים אל פנים. אין כאן מחיצות זכוכית; רק מגע הקרמיקה, הריח העדין של העץ המגולף וקולם של המורים המסבירים לתלמידיהם כיצד להנחות את האזמל. זוהי שיבה אל המלאכה כחלק חי ונושם ממרקם החיים, המעניקה למסורת מקום בטוח בין כתליו של מבנה שחזר לשמש את הקהילה.