בגיל 35, לבאקה נושא עמו מורשת של שושלת ארוכה של אמנים מהכפר ניוטואה שבטונגה. אביו, טביטה, לימד אותו את רזי הגילוף כשהיה נער, כפי שהוא עצמו למד מאביו ומסבו לפניו. המעבר להוואי לא קטע את החוט המקשר; הוא רק העתיק את המלאכה אל נוף חדש. לבאקה אינו משתמש במקדחות חשמליות או במסורים מכניים מהירים; הוא נאמן לטכניקה שהוא מכנה "אמנות עתיקה שנשכחה מזמן", הנשענת על כוח היד והדיוק של העין.
כאשר הוא ניגש לגוש עץ ה-Monkeypod או ה-Koa המקומי, הוא אינו כופה עליו תוכנית קשיחה. הוא מגלף צבי ים, לווייתנים ודמויות Tiki, תוך שהוא מאפשר לסיבי העץ "להחליט" מה תהיה צורתם הסופית. עבורו, כל דמות היא שיעור בהיסטוריה של פולינזיה - מטונגה וסמואה ועד פיג'י והוואי - עולם תרבותי עשיר שהוא מבקש להנחיל למבקרים המגיעים אליו מרחבי הגלובוס.
לבאקה רואה בעבודתו שליחות של חינוך וקירבה. הוא מנחה את התיירים האוחזים לראשונה בחייהם באזמל, ומלמד אותם לא רק איך לחטב בעץ, אלא איך להקשיב לו. זוהי עבודה איטית, תובענית, כזו שדורשת סבלנות שנדמה כי פסקה מן העולם המודרני.
כשיום העבודה מסתיים, הוא חושב על שני בניו. הוא אינו דוחק בהם לאחוז בפטיש, ואינו כובל אותם בציפיות. הוא ממתין לרגע שבו אחד מהם יחוש בעצמו את המשיכה אל העץ, בדיוק כפי שאביו המתין לו. החוט שקושר ארבעה דורות אינו עשוי מלחץ, אלא מהתבוננות שקטה ומתוך ההבנה כי יופי אמיתי דורש זמן, התמדה וידיים שיודעות לכבד את החומר.