במשך שנים ארוכות, מלאכתן של נשות המאיה נותרה שקופה, חבויה בתוך המרחב הביתי או חשופה לניצול מסחרי מצד תעשיות אופנה זרות. זלמי דומינגז מתארת מציאות שבה הנשים עברו ממצב של הסתתרות לנוכחות מלאה וגלויה במרחב הציבורי. פרויקט "Bordamos en Comunidad" לא רק תיעד את הטכניקות האנתרופולוגיות של האזור, אלא הפך את הרקמה למנגנון תמיכה כלכלי וחברתי קבוע עבור נשות הקהילה.
השינוי החל כאשר הרוקמות עצמן התבקשו לנסח את צרכיהן. התוצאה היא תוכנית הגנה רחבת היקף שנועדה למנוע העתקה של דגמים מסורתיים ולהבטיח שהידע הטכני, שעבר מדור לדור מאז תקופת הטרום-קולוניאליזם, לא ייעלם בעידן הייצור התעשייתי. בטקיט, שבה רוב האוכלוסייה מתפרנסת מייצור טקסטיל, הרקמה היא לב הקיום הכלכלי.
הספר שהושק לאחרונה, "The Maya Embroidery of Yucatán: Living Heritage", אינו רק תיעוד של עבר מפואר, אלא מפת דרכים לעתיד. הוא בוחן את האתגרים הטכנולוגיים והמסחריים של זמננו, תוך שמירה על המהות של תפר ה-xmanikté, שפירושו בשפת המאיה הוא "הפרח שחי לנצח". בעבר, הרוקמות השתמשו במחטים שעוצבו מקוצים של צמח האגבה; היום, גם עם מחטי מתכת מודרניות, התנועה נותרה אותה תנועה, והסבלנות אותה סבלנות.
עברנו ממצב שבו היינו חבויות למציאות שבה אנחנו נוכחות וגלויות לעין כל.
עבור זלמי דומינגז וחברותיה בטקיט, ההכרה הרשמית היא הרגע שבו המלאכה הופכת לכבוד. כאשר חוט הכותנה נשזר בתוך הבד הלבן, הוא כבר אינו רק קישוט לשמלה, אלא עדות ליכולתה של קהילה להגן על זהותה מול תהליכי השכחה. ביוקטן, החוטים שמחברים את העבר להווה אינם נפרמים עוד; הם נקשרים מחדש, חזקים ומודעים לערכם.