עבור אלפי משפחות באינדונזיה, המאבק היומיומי בסוכרת מסוג 1 אינו רק רפואי, אלא פיזי וכלכלי כאחד. פרוטוקול הטיפול המקובל מחייב הורים לדקור את אצבעות ילדיהם בין ארבע לעשר פעמים בכל יממה. המכשירים המתקדמים הקיימים כיום בשוק, המאפשרים ניטור רציף ללא דקירה, מיובאים כולם מאירופה או מארצות הברית ומחירם מגיע ל-1.5 מיליון רופיה ליחידה — סכום המציב אותם הרחק מהישג ידם של רוב בתי האב במדינה.
ד"ר קמליה, חוקרת בעלת שם בתחום הנדסת החשמל, החליטה להפנות את הידע שלה אל המקום שבו הכאב הוא המוחשי ביותר. היא נבחרה להוביל את אחד המיזמים המרכזיים בתוכנית המחקר הלאומית RIIM, במטרה לבנות חיישן לביש שיהיה נגיש, זול ומותאם במיוחד לגופם של ילדים. המכשיר שהיא מפתחת מודד את רמת הגלוקוז בנוזל הבין-תאי שמתחת לעור, ומעניק להורים שקט נפשי מבלי להותיר צלקות על אצבעותיהם הקטנות של המטופלים.
העבודה במעבדה בבאנדונג אינה מתמקדת רק בטכנולוגיה, אלא בשיבת הריבונות הרפואית לידי המשפחות. לצד ד"ר קמליה, חוקרים נוספים במוסד פועלים על פיתוחים מקומיים נוספים, אך הפרויקט שלה נושא עמו מטען אנושי מיוחד. הבחירה להשקיע בייצור עצמי של מכשור רפואי היא הצהרה: בריאותו של ילד לא צריכה להיות תלויה בשרשראות אספקה עולמיות או בשער החליפין של המטבע.
כאשר החיישן החדש יגיע לייצור, הוא לא רק ינטר נתונים ביולוגיים. הוא יחזיר לילדים את הזכות לשחק, ללמוד ולישון מבלי שהלילה ייקטע על ידי מחט. זוהי התקדמות שנמדדת לא בשכלול הטכנולוגי לבדו, אלא בהקלה המורגשת על פניו של הורה המביט בילדו הישן בבטחה.