במקום שבו הדרכים הופכות לבוץ בלתי עביר בעונה הגשומה, רחוק כ-520 קילומטרים מהבירה בנגי, אירהאלי מבצעת את עבודתה היומיומית. היא לא הגיעה לכאן במקרה; היא הגישה את מועמדותה לתפקיד שלוש פעמים לפני שהתקבלה, נחושה להגיע אל האוכלוסיות שהמערכת הממסדית נוטה לשכוח. בעוד שאחיות רבות מחפשות את הדרך לאירופה או לערים הגדולות עבור שכר גבוה יותר, היא בחרה בבאיינגה, סמוך לשמורה הלאומית דזנגה-סנגה.
הצוות שלה מקים בכל פעם מחדש מתחם סגור בלב הכפר. המוזיקה היא הצעד הראשון, אמצעי פשוט ונוגע ללב למשוך את הקהילה המקומית ואת בני הבא-אקה אל עבר הייעוץ הרפואי. שם, בין העצים, היא עורכת בדיקות ל-HIV ושחפת, מקדמת חיסונים ומעניקה טיפול ראשוני לאנשים שראו רופא רק לעיתים נדירות בחייהם.
הקשיים אינם רק לוגיסטיים. בהיעדר מכשיר רנטגן ובמציאות של מחסור תקופתי בתרופות, אירהאלי נאלצת להסתמך על הכשרתה ועל חושיה. היא רואה ילדים הנאבקים במלריה משום שהגיעו מאוחר מדי אל המרפאה, ומבינה שנוכחותה היא לעיתים הקו המפריד היחיד בין חיים למוות. היא מתאמת את הנתונים עם משרד הבריאות המקומי, מנסה להכניס סדר ומבנה בתוך היער העבות.
כשנשאלת על המניע שלה, היא אינה מדברת בסיסמאות אלא על השבועה המקצועית שלה. עבורה, השהות בבאיינגה אינה הקרבה, אלא המקום שבו המקצוע פוגש את האנושיות הפשוטה ביותר. היא נשארת שם, קשובה לקצב של היער ולצרכי האנשים החיים בו, מנהלת את המרפאה הניידת שלה כעוגן של טיפול בעולם שבו הנגישות היא פריבילגיה נדירה.