החוקרות, ובהן דניאלה גונזלס ולנסיה ומריה חוסה נבארו איבארה, הקדישו שבוע של עבודת שטח אינטנסיבית למפגש עם עשרים אמהות ובני נוער מהקהילה הילידית. הקוקאפה, "אנשי הנהר" בלשונם, חיים באזור שבו המחסור בשירותי רפואה נגישים ומידע מותאם תרבותית יצר פער מסוכן. נבארו איבארה הבחינה מיד בשינוי באווירה: החשדנות המבנית כלפי הממסד פינתה את מקומה למחווה של קרבה אנושית ברגע שהנשים חשו כי קולן באמת נשמע.
למרות הנתון המדאיג על היעדר החיסונים, המחקר חשף כי הקהילה אינה מתנגדת לטיפול, אלא משוועת לגישה אליו. המשתתפות, שגילן הממוצע 43, הביעו דאגה כנה לעתיד ילדיהן ורצון ללמוד על מניעת מחלות. החוקרות ראו בכך הזדמנות לא רק לאיסוף נתונים, אלא לתיקון של ממש ביחסים שבין האקדמיה לקהילה.
התכנית שמתגבשת כעת אינה מסתפקת בביקור חד-פעמי. המטרה היא להציב סטודנטים לרפואה ותזונה משני עברי הגבול ברוטציה קבועה, שיעבדו יד ביד עם רשויות הבריאות המקומיות במקסיקלי. השאיפה היא להפוך את סדנאות המניעה והחיסונים לחלק בלתי נפרד מחיי הקהילה, תוך התחשבות במסורת הדייג ובלשון הייחודית של בני המקום.
באחד הרגעים המכוננים של המפגש, תיארה נבארו איבארה את "החמימות העמוקה" שהקרינו המשתתפות. היתה זו תזכורת לכך שמאחורי כל נתון סטטיסטי עומד אדם המבקש ביטחון לבריאותו. המשאב היקר ביותר שהחוקרות הביאו עמן לא היה הציוד הרפואי, אלא היכולת להקשיב למי שקולם הושתק זמן רב מדי על גדות הנהר הנעלם.