במשך עשורים, הקהילה המדעית התייחסה לגליובלסטומה כאל תקלה ביולוגית של חלוקת תאים פראית ובלתי מבוקרת. הטיפולים, שנותרו כמעט ללא שינוי מאז שנת 2005, התמקדו בניסיון להשמיד את התאים הללו באמצעים כימיים או בקרינה. אך ונקטרמני, בעבודתו בבית החולים האוניברסיטאי בהיידלברג, בחר להביט לא על התא המבודד, אלא על הדיאלוג שהוא מנהל עם סביבתו. באמצעות שימוש במיקרוסקופיה מתקדמת המאפשרת התבוננות ברקמה חיה, הוא גילה שהגידול אינו רק פולש, אלא "מצותת" פעיל.
הוא זיהה כי תאי הגידול יוצרים קשרים דמויי סינפסות עם תאי עצב בריאים. במקום להתקיים לצד המוח, הגידול משתלב בתוך הארכיטקטורה החשמלית שלו. הוא רותם את הפעילות העצבית הטבעית של המארח – את אותם זרמים חשמליים המאפשרים לנו לחשוב ולנוע – ומשתמש בהם כדי לתדלק את צמיחתו האלימה. התמונה שנחשפה היא של רשת חיה ומתואמת, השולחת זרועות מיקרוסקופיות באורך של מאות מיקרומטרים כדי לגזול אנרגיה מהמערכת כולה.
התובנה של ונקטרמני הופכת את הגליובלסטומה ממחלה של חלוקת תאים למחלה של תקשורת עצבית. הגילוי כי הגידול תלוי בסינפסות הללו פותח דלת לשימוש בתרופות שיועדו בעבר לטיפול באפילפסיה או במחלות ניווניות, במטרה לנתק את הגידול ממקור האספקה החשמלי שלו. הפרס, בסך 60,000 אירו, מיועד כולו להמשך המחקר הזה – הניסיון למצוא את המפתח שישתיק את הדיאלוג הקטלני בין הסרטן למוח.