במשך שנים, הריו נגרו — העורק הכחול הגדול ביותר הזורם כולו בתוך גבולות ארגנטינה — נשא עמו את מחיר הצמיחה של העיר. התושבים המודאגים נהגו להתאסף על גדותיו במפגני "חיבוק לנהר", דורשים להפסיק את הזרמת הפסולת שהפכה את המים למסוכנים למגע בשל רמות חריגות של חיידקי קוליפורם. כעת, כל טיפה של שפכים מהעיר נשאבת הרחק מהערוץ, אל עבר רמת פטגוניה הצחיחה, שם בריכות חמצון רחבות ידיים הפרוסות על פני 300 הקטאר מטהרות את המים.
זהו מאמץ הנדסי שדרש להזיז את המים כנגד כוח המשיכה, להעלותם מהעמק אל הרמה הגבוהה כדי להגן על אגן הניקוז של הנהר. המערכת, שפועלת במלוא תפוקתה, לא רק מנקה את הסביבה אלא גם מתחילה לממן את עצמה; 75% מעלויות התפעול מכוסות כיום מהכנסות עצמיות של חברת המים, מה שמעניק למחוז יציבות בניהול התשתיות הציבוריות שלו.
איוד אינו מדבר על טכנולוגיה בלבד, אלא על חוב מוסרי שנפרע כלפי הטבע והקהילה. המים המטוהרים אינם חוזרים עוד לנהר כפסולת; הם נבחנים כעת כמקור פוטנציאלי להשקיית שדות ומרעה בערבה היבשה המקיפה את העיר. במקום שבו הזרם נשא בעבר חשש בריאותי, הוא נושא כעת את ההבטחה הפשוטה והשקטה של מים נקיים הזורמים באין מפריע אל האוקיינוס האטלנטי.