הנוזל שהניע את המכונה באותו בוקר לא נשאב ממעמקי האדמה, אלא זוקק מפרי העץ המקומי. במשך שלוש שנים הסתגר ארדיאננטה עם צוותו במעבדות המחלקה להנדסת חומרים. האתגר היה כימי: כיצד לפרק את המולקולות הכבדות של שמן הדקלים הגולמי ולהפכן לפחמימנים קלים, כאלה שיוכלו להניע מנוע בעירה ללא צורך בשינויים מכניים יקרים.
הפתרון נמצא בשימוש בזרז דו-מתכתי העשוי תחמוצת ניקל ותחמוצת נחושת. בניגוד לשימוש במתכות אצילות ויקרות כמו פלטינה, הבחירה בחומרים נגישים אלו אפשרה להוריד את טמפרטורת העבודה ל-380 מעלות צלזיוס ולהפיק בנזין בדירוג RON 90, המקביל לדלק המופץ בתחנות השירות הלאומיות. הדיוק הכימי הניב תוצאה מרשימה: ניצולת של 83% מהחומר הגולמי הופכת לדלק נקי.
עבור החקלאי במחוז מזרח ג'אווה, שמן הדקלים אינו רק סחורה לייצוא, אלא חלק מהנוף היומיומי. השימוש ב"בנוויט" מבקש לשחרר את הקהילות הכפריות מהתנודות החריפות של מחירי הנפט העולמיים, תוך יישום עקרון של אפס פסולת: השאריות הנוזליות של התהליך אינן מושלכות, אלא משמשות כדלק לבישול בבתי המשפחות.
הפרויקט, שזכה לתמיכת הקרן הממשלתית לניהול מטעי הדקלים, כבר יוצא מגבולות המעבדה. הרקטור, פרופסור במבאנג פראמוג'אטי, החל בתיאום עם משרד האנרגיה להפיכת הפיתוח למיזם לאומי שיכול לספק עד עשירית מצריכת הדלק של המדינה. בלב המהלך עומדת הכרה אנושית פשוטה: העתיד אינו חייב להיכתב על ידי כוחות שוק מרוחקים, אלא יכול לצמוח מתוך האדמה שעליה דורכים האנשים.