במשך יותר ממאה שנים, מערכת הנהרות שיקגו-קאלומט לא נחשבה למקור חיים אלא לכלי קיבול. בשנת 1900, מהנדסים הפכו את כיוון זרימת הנהר כדי להרחיק את השפכים מאגם מישיגן, מקור מי השתייה של העיר. התוצאה הייתה נתיב מים גוסס; באזורים מסוימים, המים תססו בשל פסולת מבתי המטבחיים הסמוכים, מה שהעניק למקום את הכינוי המקברי "Bubbly Creek". בשנות ה-70 של המאה הקודמת, נספרו בנהר פחות מ-10 מיני דגים ששרדו בקושי במים נטולי החמצן.
השינוי לא הגיע כנס, אלא כרצף של החלטות אנושיות עיקשות. מאז הקמת ארגון ידידי נהר שיקגו בשנת 1979, פריסבי ועמיתיה דחפו לשינויי מדיניות ותכנון שהחזירו לנהר את כבודו. העבודה הסיזיפית כללה את הקמת "המנהרה העמוקה" (TARP), מערכת תת-קרקעית אדירה שנועדה ללכוד מי נגר ושפכים לפני שיגיעו לנתיבי המים, והתקנת מערכות חיטוי מתקדמות המבוססות על אור אולטרה-סגול במכוני הטיהור.
הביטוי המוחשי ביותר לשיבה הזו נמצא מתחת לפני המים. בשנת 2014, פריסבי ואנשי מחלקת משאבי הטבע של אילינוי פיתחו והתקינו למעלה מ-400 חללי קינון לשפמנונים. מתקנים אלו, המדמים בולי עץ שקועים, מעניקים לדגים מקלט בטוח בקרקעית שהייתה פעם רעילה. התוצאה היא אוכלוסייה משגשגת של שפמנון התעלות, לצד התאוששות של סרטני נהר ומיני עטלפים המקננים על הגדות.
מערכת הנהרות שיקגו-קאלומט היא אחד מסיפורי השיבה הגדולים ביותר של האומה, והיא שוקקת חיים.
כיום, כחלק מקמפיין "Wild River Resolutions" של שנת 2026, הארגון מציין כל חודש עם מין אחר שחזר לנהר. זהו אינו רק הישג ביולוגי, אלא תיקון של עוול היסטורי כלפי הטבע העירוני. הנהר, שהיה פעם סמל להזנחה תעשייתית, הפך למקום שבו תושבי שיקגו יכולים שוב לראות את השתקפותם במים נקיים.