הריסיה מגדל דקלי שמן ואננס. את המנגרובים הכיר לראשונה בקורס לחקלאות ימית באיי מרנטי בשנת 2011, כשלמד כיצד שורשיהם מסננים את המים המליחים שבבריכות הדגים והשרימפס. מה שהתחיל כידע מקצועי הפך לעיסוק ממושך: בשנים שלאחר מכן נסע בין קבוצות שיקום מנגרובים ברחבי מחוז סיאק, אסף שיטות עבודה, גייס מתנדבים.
ב־2018 נבחר לראשות הכפר. התפקיד נתן לו מה שחסר לו קודם — גישה לכספי הכפר המועברים מן השלטון המרכזי. הוא הפנה אותם לשיקום והשיג כעשרת אלפים שתילים מן הרשות הסביבתית. ואז הפסיד בבחירות, והתקציב עבר לידיים אחרות. העבודה נעצרה.
ממשיכים. גם אם אתה לבד, ממשיך.
ב־2024 חידש את הקשר עם שלושה גופים — יאיאסאן גמבוט, המרכז הסביבתי העולמי שמושבו בפטלינג ג'איה שבמלזיה, וארמקו אסיה סינגפור — והעבודה שבה לפעול. בקיץ 2026 חזרו השתילים אל בטינג סלאיאנג.
העץ שנעלם מכאן היה בעיקר ריזופורה, שעצתו הצפופה הזינה את תעשיית הפחם שכרתה את קו החוף; אחר כך באה התפשטות דקלי השמן. אותו מין עצמו הוא הנבחר לשתילה מחדש, משום ששורשי התמך שלו לוכדים סחף. אלא ששיעורי ההישרדות של שתילים בדרום־מזרח אסיה נמוכים לעתים קרובות. מה שקובע אינו יום הנטיעה אלא השנים שאחריו — הניכוש, היתדות, החזרה אל אותו בוץ.
הריסיה מתכנן להפוך את המקום למשתלה לשתילים הבאים. דייגים באזור מדווחים כבר על סימנים ראשונים להתאוששות מלאי הדגים סמוך לחוף, אף שהעדויות אינן שיטתיות והשתילים עודם שבריריים. פקידי המחוז מבקשים כעת תקנות חדשות שיגנו על המנגרובים ויטפלו בזיהום הנהר. השאלה אם היער יעמוד תוכרע בעשור הבא, לא בשנה זו.