זו הייתה השאלה שלא הרפתה ממנו. ההתקדמות אחרי פגיעה נוירולוגית נמדדת בעיקר בעין אנושית — מטפל מתבונן במטופל מבצע סדרה של מטלות ונותן ציון. המדד הסטנדרטי לזרוע וליד, מבחן פוגל־מאייר, פורסם ב־1975 ומורכב מ־33 פריטים שכל אחד מהם מקבל אפס, אחת או שתיים. מכיוון שהציון ניתן בהתבוננות, פער קטן יחסית בין שני מעריכים שונים בולע כל שינוי זעיר. ארנב לא ידע את הנתונים האלה כששכב במיטה. הוא פשוט הרגיש שאיש לא יכול לומר לו אם האצבע זזה מילימטר יותר מאתמול.
אמו, ד"ר אנופריה מהרשי, ישבה איתו ברכב באותו יום ונפצעה גם היא. הוא חזר לבית הספר אחרי כשנה של היעדרות. בתוך אותה שנה למד לבדו — הוא סיים את התמחות הלמידה החישובית של אוניברסיטת סטנפורד וקורסים ב־OpenCV וב־TensorFlow, ועבד לצד ד"ר אשוויני קאלֶה, מומחית לשיקום נוירולוגי.
הכלי הראשון נקרא FAIR Chance — ראשי תיבות של Fine Motor Artificial Intelligence Assisted Rehabilitation. הוא משתמש במצלמה של טלפון או מחשב נייד, בראייה ממוחשבת ובלמידת מכונה, כדי למדוד את תנועות האצבעות הדקות הנחוצות למטלות היום־יום: לכתוב, לאכול. הכלי השני הוא צמיד. הוא מזהה מתי המטופל נשען יותר מדי על היד החזקה, ומשיב ברטט עדין.
הרטט אינו מגביל. הוא רק מזכיר.
העיקרון מאחורי הצמיד מוכר בשם "אי־שימוש נרכש": המטופל מפצה על החולשה בעזרת האיבר הבריא, והאיבר החלש נסוג עוד. אדוארד טאוב פיתח מתוך כך, בשנות השבעים והשמונים, טיפול שמאלץ תנועה — ובדרך כלל פירושו קשירת הזרוע החזקה בכפפה או במתלה לשעות ארוכות ביום. ארנב החליף את הכבילה ברמז.
בהודו זה אינו עניין תיאורטי. המחסור במטפלים מיומנים חריף במיוחד באזורים הכפריים והפרווריים — בדיוק במקומות שבהם מצלמת טלפון היא לעיתים המכשיר המדויק ביותר שיש.
בדצמבר האחרון, באולם ויגיאן בהוואן בניו דלhi, קיבל ארנב מידי הנשיאה דראופדי מורמו את פרס בל פוראסקר הלאומי בתחום המדע והטכנולוגיה, יחד עם עשרים ילדים נוספים. העיר שממנה בא שינתה את שמה בזמן שהוא החלים — אורנגאבאד הפכה לצ'טרפטי סמבהאג'ינגר. הוא עצמו השתנה פחות ממה שנדמה: הוא עדיין רוצה לדעת בדיוק כמה זזה האצבע.