המונח "מקאנה" בערבית פירושו "המקום שלנו". עבור מנדיפ אובריאן וצוותי יוניסף הפועלים בשטח, השם הזה אינו רק כותרת אלא תוכנית עבודה. המרכזים הללו אינם שטחי משחק מבודדים, אלא צמתי חיים המורכבים מאוהלים מחולקים או מבני בתי ספר שהוסבו לייעודם החדש. בפינה אחת נמדדים היקפי זרועותיהם של פעוטות כדי לאתר סימני תת-תזונה, ובפינה אחרת מקבלות אמהות ייעוץ רפואי ראשוני, אך הלב הפועם של המקום נמצא במרכז החדר, סביב שולחנות המאולתרים מארגזי ציוד.
עובד ההגנה על הילד מתבונן בילד קטן שאוחז בטוש צבעוני. זהו רגע שקט של ניצחון קטן: הילד, שלא שיחק או דיבר במשך חודשים מאז עזבה משפחתו את הבית, מתחיל להוסיף קווים לדף נקי. השקט שליווה את הטראומה נשבר על ידי צליל של קולות דקים, שאלות וצחוק מהסס שחוזר למלא את החלל.
החומריות של המקום דלה אך מחושבת בדייקנות. ארגזי האלומיניום ששימשו להובלת הציוד הלוגיסטי תוכננו עם מכסים שטוחים ומחוזקים, כדי שיוכלו לשמש כשולחנות כתיבה או כלוחות מאולתרים בלב השדה. הכלים הפשוטים הללו — גירים, דפים וקוביות משחק — הם המתווכים שדרכם הילדים מתחילים לעבד את המציאות שסביבם.
במקום שבו השגרה התפוררה לחלוטין, יצירת סדר יום חדש היא פעולה של חסד. כאשר המורה או עובד הסיוע פותח בספר סיפורים, הוא לא רק מקריא מילים; הוא בונה מחדש את התחושה שיש מחר, שיש מקום בטוח, ושגם בתוך הכאוס הגדול ביותר, ישנה פינה אחת שהיא באמת שלהם.