עבור מולי צ'יסאקאי, המילים אינן רק כלי לתקשורת אלא תרופה. "השפות שלנו מרפאות אותנו", היא נוהגת לומר, ודבריה הפכו לציר המרכזי של המפגש באלברטה. בין דוכני החרוזים והדגמות המציאות המדומה המציגות את הווי החיים המסורתי, המשתתפים מחפשים את הדרך חזרה אל זהותם. אין זו עבודה אקדמית בלבד, אלא מאמץ אנושי להשיב את מה שנדמה היה שאבד בערפל הדורות.
במרכז האולם, ד"ר דארלין אוג'ר מציעה למשתתפים את ה-Wîwîp'son, עריסה טיפולית מסורתית. תנועת הנדנוד הקצובה, כפי שנהגו אבותיהם לעשות, נועדה להרגיע את הנפש לפני שהלשון מתחילה ללמוד מחדש את ההברות שנשכחו. זהו רגע של חסד, שבו הידע העתיק פוגש את הצורך המודרני בשייכות ובשלווה.
השינוי אינו מגיע רק מצד הזקנים השומרים על הגחלת, אלא גם מהדור הצעיר. ווין ג'קסון, שגדל בקהילת Goodfish Lake, מדבר כעת את שפת ה-nêhiyawêwin בביטחון של מי שמצא את ביתו. הנתונים האחרונים מעידים על מגמה שקטה אך עקבית: מספר האנשים הלומדים את השפות הללו כשפה שנייה עולה על מספר דוברין כשפת אם, עדות לכך שהצעירים בוחרים מרצונם החופשי לקשור את גורלם במורשתם.
כאשר רוברטה אלוק הצעירה עולה להציג את דבריה, היא מייצגת יותר מאלף בני נוער המעורבים ביוזמה. אין כאן מרירות על השנים שחלפו בשתיקה, אלא נחישות שקטה. בכל הברה שנאמרת נכון, בכל סיפור שעובר מהזקן אל הילד, נבנה גשר חדש מעל התהום שנפערה בעבר. השפה, כך נראה, היא אכן הכוח המאחה את השברים.